 |
לא, אני לא מסכים שהמצב שמתקבל הוא סתירה. התבונה מציעה מתודה ברורה, והיא עצמה כפופה לאותה מתודה (אכסיומות, כללי היסק, מסקנות). מאחר ואלון עמית לא בסביבה אפשר אולי לשאול אם משפט גדל לא מצביע על כך שאולי זה יגרום לנו לפספס כל מיני אמיתות. אולי. אני לא חושב שהעולם הנגיש לנו אינסופי כך שאני לא מתרגש במיוחד מהאפשרות, ובכל מקרה אם אין דרך להכריע אזי יש סיכוי גדול הרבה יותר שאנחנו מפספסים דוקא שקר. אותי זה מספק.
יכול להיות שיש בינינו איזו אי הבנה בסיסית. אני לא טוען שאורח החיים הנכון - או האפשרי - הוא רובוטי, ודי בעובדה הפשוטה שעצם רצוננו לחיות אינו ניתן להצדקה תבונית כדי לשלול אפשרות כזאת. אני לא מוצא טעם בחיים נטולי רגש, והאמת היא שאני מאד סקפטי בקשר למניעים האמיתיים של פעולותינו, גם אלה שהן כביכול מודרכות תבונה (כידוע, קראתי את כהנמן). יש יותר ויותר רמזים מחקריים לכך שהתבונה בעיקר מספרת לנו סיפורים בנסיון לתת מובן להתנהגויות שנקבעות ברמה אחרת לגמרי. אז מה? אני עדיין טוען שבמקומות בהם ניתן ליישם את הגישה התבונית, זאת הגישה העדיפה מהסיבות שהבאתי. במקומות אחרים, הגישה התבונית עצמה מורה להתעלם ממנה ולהתחשב בטעמים אחרים, וזה מצויין. אף אחד לא יכול להתאהב מתוך שיקולים רציונליים, ואני לא ממליץ לאף אחד (כמעט) לתת לשיקולים תבוניים להכתיב לו עם מי להתחתן.
אבל אולי הדבר התבוני לעשותו הוא שאשב בשקט ואניח לך להתדיין אם אחרים בעניין, שכן כל מה שאני יודע על קירקגור זה שהוא היה קצין בדרגת סרן.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש