|
||||
|
||||
לא יודע, אבל נראה לי מסגנון תשובתך (לא אמרת "כן", אלא שאלת מדוע "לא") שגם אתה תתקשה להיפטר מהתבונה, זה כמו האטמוספירה שמפריעה לרוץ מהר יותר (: |
|
||||
|
||||
יש ערבים בהם אני תוהה עד כמה אני בכלל משתמש בה היום. אני לא חושב שהתבונה, במובן שאני מדבר עליה, דומה לאטמוספרה. למשל, קראתי מספר פעמים על קיומם של מחקרים שאומרים שלאהבה יש זמן של עד ארבע שנים שנקבע ביולוגית (כתבה היום בויינט מדברת על עשרים שנה, אבל לא משנה). אז אם היינו ''הולכים עם התבונה עד הסוף'', הייתי מצפה שנחליט לא להתחתן בהסתמך על ממצאי המדע. אבל עוד לא הכרתי מישהו שהחליט שלא להתחתן, או אפילו לא להשקיע יותר מדי באהובתו, על סמך המחקרים הללו. גם לא המדעיסטים התבוניים ביותר. |
|
||||
|
||||
הדוגמה שלך לא טובה, המחקר מדבר על אהבה ביולוגית, מה עם אהבה חברית/תבונית? מן התבונה היא לתכנן על אורך טווח ולקחת בחשבון אפשרויות אחרות (הסדר ממון וכו'). "הולכים עם התבונה עד הסוף", גם זה לא מטבעה של התבונה, ללכת עד הסוף, בכל אופן מה תעשה עם נימוק תבוני נגד התבונה ומה יהיה מעמדו? |
|
||||
|
||||
כמה אנשים כבר עושים הסדרי ממון? גם התבוניים שבהם? בכל מקרה, אפשר למצוא דוגמא אחרת. למה זה לא מטבעה של התבונה ללכת עד הסוף? לדעתי זה כן טבעה. אם משהו עוצר אותנו מכך, הרי זאת המסורת. אנחנו מוכנים להניח שגם אמונות ודעות לא מוכחות הן טובות ולא סתם תפלות. אדמונד ברק, השמרן, אמר את זה אל מול המהפכה הצרפתית: אולי הצרפתים הולכים בעקבות התבונה והמוסר התבוני, אבל הם לא מבינים שבמסורת ובמוסדות חברתיים מתגלמת חוכמה מסוג אחר, כזאת שאינה ניתנת להצדקה פרטנית אבל זה לא מפחית מערכה. בהסתכלות אחורה, הוא צדק. מה אני אעשה עם נימוק תבוני נגד התבונה. לי אין כל כך בעיה איתו, כי אני לא לוקח את התבונה כמדריך עליון לצעדיי בחיים. מבחינתי הבחירה בדת היא בסדר (רק לא מתאימה לי), וגם הבחירה באורח חיים אסתטי. מה אתה תעשה איתו? |
|
||||
|
||||
כמה מהאנשים הם תבוניים? זו לא שאלת בדיחה, זמן רב אני חושב שרוב האנשים אינם תבוניים ולא חושבים בפועל, אלה נגררים ומהרהרים. קשה לומר שהצרפתים הלכו בעקבות התבונה, שלטון הטרור היה לא נבון וכרת את הענף עליו ישב. ואינני מסכים עם ברק, אם התכוון למסורות של מונרכיה ואריסטוקרטיה. אם נמצא נימוק תבוני טוב נגד התבונה, אעשה ממנו שטאנץ ואלכלך את קירות העיר בגרפיטי(: |
|
||||
|
||||
כן, אבל ברק אמר את זה לפני שלטון הטרור. הוא כתב נגד ההסתמכות על התבונה והבוז למסורת (שלדידו בין תפקידה הוא להאט תהליכים חברתיים) ונגד ההסקה הדדוקטיבית מעקרונות יסוד אל עקרונות פוליטיים. לא יודע כמה מהאנשים הם תבוניים. מבחינתי הטיעון ש''אידיאולוגיית התבונה'' אינה יכולה להצדיק את עצמה בניגוד לדרישותיה מכל שאר האידיאולוגיות, הוא טיעון טוב מספיק. אם תרצה לרסס גראפיטי, תקרא לי. תמיד רציתי ואף פעם לא יצא לי. |
|
||||
|
||||
למה הליכה עם המסורת מנוגדת בעיניך לשימוש בתבונה? מהלך נבון הוא להכיר במגבלות התבונה האישית, להבחין בכך שלעיתים קרובות היא מובילה למסקנות מוטעות בדיעבד בעוד המסורת מציעה מבנים יציבים ומוכחים, ומכאן להסיק שכדאי לערער על המסורת - בעקבות חשיבה לוגית - לאט-לאט ובזהירות. "התבונה האישית" הזו - עליה נראה לי שאתה מדבר - אינה אידיאל התבונה. לו היו לי הכלים (הלוגיים ןהאמפיריים) לנתח ולצפות תוצאות של בחירות אישיות ומבנים חברתיים באופן אמין ומקיף, תפקידה של המסורת בקבלת ההחלטות בחיי האישיים היה נעלם לגמרי, והייתי עושה כמיטב יכולתי להביא לצמצומה גם במרחב הציבורי. |
|
||||
|
||||
אני חושב שהתכוונת להפנות אלי את תגובתך זו, אבל יהונתן ישיב לך טוב ממני, אשאיר זאת לידיו. |
|
||||
|
||||
אז אתה מכיר במגבלות של התבונה. הן נובעות מהיכולת לטעות, ממחסור בכלים וכדומה. אין בינינו מחלוקת כאן. גם אני מכיר במגבלותיה, וגם אני חושב שפעמים רבות עלינו לפנות למסורת. ואני אפילו חושב שהבחירה בדת אינה נוגדת את התבונה, כי כמו האמונה באלוהים, הבחירה באידיאל התבונה לא מבוססת על התבונה עצמה. ''אידיאל התבונה'' במובן של הנאורות, ואפילו של המודרניות, הוא כזה שלא מחייב פנייה למסורת. הוא רואה את המסורת כאויבתו. ''הנאורים'' הם אלו שנפטרים מהמסורת לטובת האור של התבונה והמדע כיישומה. דווקא הפוסטמודרניזם הוא זה שמוכן להכיר בדרכי חיים אלטרנטיביות כלגיטימיות. |
|
||||
|
||||
''האהבה היא תוך תוכו של התפוח, אבל בנישואין לוקחים את הקליפה.'' הרומנטיקנים מתחתנים (או מתגרשים) בשביל האהבה. המדעיסטים מתחתנים בגלל שזה יעיל כלכלית והתרבותית. |
|
||||
|
||||
ומישהו חייב לשאול: "האם אלתרמן אכל טעם מימיו תפוח?" (הרי ידעו לכל שתוך תוכו של התפוח הוא בלתי אכיל לחלוטין, בזמן שדווקא הקליפה טעימה למדי, ומה שבאמצע זה החלק העסיסי) |
|
||||
|
||||
מבחינה אונומטופאית, ברור ש''תוכתוך'' הוא החלק העסיסי של התפוח. |
|
||||
|
||||
מה זה אונומטופאית? אני גם לא הבנתי מעולם למה אלתרמן ממליץ על אכילת גרעיני התפוח. |
|
||||
|
||||
אלתרמן ממליץ על תוכו של התפוח, כניגוד לקליפה. השימוש בקליפה הוא נסיון של אלתרמן למשחק מילים. כשאלתרמן מדבר על ''קליפה'' הוא לא מתכוון רק למעטה החיצוני של הפרי, אלא (בעיקר) לנסיון לעיברות של המילה האידישאית המבוטאת ''קלאפטע'' ונכתבת ''כלבתא'', ופרושה הוא כלבה, במובן הביצ'י של המילה. |
|
||||
|
||||
נראה שהוא מוסיף לה גם מרוח המונח הקבלי שפירושו ''טומאה''. |
|
||||
|
||||
תודה. הקטע שהיה סתום לי עכשיו מואר באור אחר. אני אשמע עכשיו את השיר ואקדיש אותו לך (וירדן וכלל האיילים). |
|
||||
|
||||
רגע, ומה זה "החראמה" שמסיים את השיר אתה יודע? ומה זה הלֶבֶּן הזה שמשתכרים ממנו? |
|
||||
|
||||
נו באמת, חראמה זאת ההיא שחראם עליה, כלומר מסכנה. ולבן? אתה לא יודע מה זה לבן? ההכלאה הזאת בין יוגורט לבין מי גבינה? מה ששותה המלח העברי הנועז, בניגוד לוויסקי או לרום שלוגמים יורדי הים שבין הגויים? אבל אני על אף כל אלה, חי שמיים אני קשור אל איזו *תנובה* מרופטת ואם בוכה המפוחית על הברכיים, ואם נמאסתי על עצמי - זה לא מיין. |
|
||||
|
||||
חראמה: תודה. אתה יכול לתת כמה משפטים שידיגמו את השימוש במלה? מן הסתם ניחשתי שזה קשור ל"חראם", אבל היה לי רושם שהדובר בבית הזה מרחם יותר על עצמו; אם הוא מרחם (גם) עליה, זה מוסיף טוויסט טוב לשיר. לבן: אני כמובן מכיר את מוצר החלב בשם זה, וכילד אף סירבתי במו רצוני החופשי לאכול ממנו1. אבל אם אליו הכוונה, אני לא מבין את השורה "אתה שיכור, זה כבר הלבן השמיני". אם זו סתם בדיחה על חשבון המלח העברי, היא נראית לי מאוד, *מאוד* לא שייכת למקום שבו היא נמצאת בשיר. וזה אולי הפזמון הכי טוב של אלתרמן שאני מכיר. לכן חשדתי שיש לה מובן אחר. 1 עד שהוא נכחד. הוא נכחד, נכון? |
|
||||
|
||||
אולי זו מעין עילגות כמו ערבית או תימנית והכוונה היא ללבן הצבע, כצבעו של העראק הטוב. |
|
||||
|
||||
אה, ו"תנובה" היה פעם כינוי למישהי גדולת חזה, לא? |
|
||||
|
||||
אתה צוחק? כן, היה כינוי כזה במקומותי. |
|
||||
|
||||
"תנובה" אכן היה פעם כינוי למישהי גדולת חזה, ו"ילדי תנובה" היו בני משק שגדלו על מזון בריא ומספיק, אבל "תנובה" היתה (קודם) רשת של מסעדות שהגישה ממיטב תנובת ארצנו. מסעדות עבריות שורשיות שהביאו את ההתישבות העובדת אל העיר, בהן אכלת1 סלט ירקות עם לחם שחור ולֶבֶּן. לא נראה לי שאלתרמן התכוון למשהו אחר. כמו שהלבן הוא הניגוד (הציוני/חלוצי) לוויסקי או לרום, כך התנובה המקומית היא הניגוד (הציוני/חלוצי) לבתי היין הטברנות והקובות של סן פרנציסקו, של מרסל וסן מלו. ___ 1 לא אתה, אפילו לא אני, אבל אולי הוריך כאשר הם נקלעו לעיר הגדולה. |
|
||||
|
||||
היתה באלנבי מסעדת תנובה שהספקתי לאכול בה בתחילת שנות השבעים. יופי של מקום ויופי של אוכל. |
|
||||
|
||||
אני אכלתי בה בשנות התשעים. היא כבר איננה? |
|
||||
|
||||
אני חושב שאיננה. |
|
||||
|
||||
וואו. חשבתי שבתגובה 500623 אתה צוחק עם הקישור לתנובה. לא היה לי מושג שזו היתה רשת מסעדות, והייתי בטוח שבשיר ה"תנובה המרופטת" היא תיאור אחר ל"אותה מִריָמה מזופתת". עכשיו הכל ברור. תודה! |
|
||||
|
||||
אה, כן, ועיקר שכחתי: הניגוד החשוב ביותר (לבן מול וויסקי או רום, תנובה מול בתי יין, טברנות וקובות, תל אביב מול סן פרנציסקו, מרסל וסן מלו) הוא זה שבין אותה מריימה מזופתת לבין נשים שחורות, צהובות, אדומות או בלונד פלטינה. |
|
||||
|
||||
אני מקווה שהאשה שקיבלה משכורת ע"מ ללמד אותי ספרות1, לא גולשת באייל, כיוון שההלם שיגרם לה עלול להזיק לבריאותה. ___ 1 ואי אפשר להאשים אותה שהיא לא ניסתה. |
|
||||
|
||||
לחם לבן בבוקר. היתה שם גם לבניה. היתה מסעדה כזאת ליד התחנה המרכזית החדשה: זולה, ללא הניפוח של המסעדות בימינו וכמובן בלי טיפים שאז לא היו באף מקום. |
|
||||
|
||||
מה יש לך נגד טיפים ונגד הניפוח של מסעדות בימינו? אתה לא חייב ללכת, אתה יודע, או תמיד אפשר לאכול במקדונלד ולשתות בארומה. |
|
||||
|
||||
מה יש לך נגד כלי רכב ממונעים? אתה לא חיב לנסוע בהם. |
|
||||
|
||||
אני לא התלוננטי. תפני את העקיצות הנבובות שלך למי שהתלונן על טיפ |
|
||||
|
||||
אני נזכר במדריך טיולים של טומי לפיד: "אל תשכחו להשאיר טיפ לסבל; אתם יודעים איזה שכר רעב הוא מקבל?". זה התחיל בהבעת הערכה לשרות האדיב, המשיך בהזדמנות שראו בעלי מסעדות ישרים בתל אביב שלא לשלם בכלל שכר למלצריות ועכשיו התמקם אי שם בין שני אלה. |
|
||||
|
||||
מתוך הבנה שאנו עשויים להפוך ל''לונדון את קירשנבאום'' של האייל אומר שאני מזדהה אתך לחלוטין. יש משהו אנטישמי במסעדנות הישראלית החדשה. נראה שאלו הם מוסדות שוק חופשיסטיים שמטרתם היחידה היא לפשוט את עורך מעליך ע''י גביית מחירים בלתי סבירים על מוצרי מזון נחותים ושירות חובבני ככל האפשר. |
|
||||
|
||||
אני מצטער, אבל אתה עובר את הגבול. להיכנס בעורכי-דין זה דבר אחד, וקל לי להצטרף אליך בזה. אבל מסעדנים מספקים אוכל. ואוכל זה דבר טעים. |
|
||||
|
||||
בקשר לשרות שהמסעדנים מספקים: את השרות לא המסעדנים מספקים אלא המלצרים. הם דואגים לכתוב בחשבון: לא כולל דמי שרות כלומר , השרות הוא משהו שאתה כלקוח קונה מהמלצר. כמובן שהבאתי כאן את הדברים בצורה מופרזת כדי להדגישם. |
|
||||
|
||||
אוכל יהיה טעים עוד יותר אם לא יהיה צורך לקחת משכנתא בשביל לאכול אותו. |
|
||||
|
||||
אוכל זה דבר טעים רק כשזה אוכל טעים. |
|
||||
|
||||
זה יותר תלוי בכמה אני רעב. |
|
||||
|
||||
משום מה זה לא תחום רווחי במיוחד, גם בתקופות טובות לכלכלה. |
|
||||
|
||||
הפקעת מחירים, הונאת לקוחות וניצול עובדים, הם התנהלות עיסקית לא חכמה ומתכון בטוח לאובדן רווחים ופשיטת רגל. |
|
||||
|
||||
בתור אחד שאוכל כמעט כל יום ארוחת צהריים במסעדה (כל פעם מסעדה אחרת) נראה לי שאתה מגזים. במחיר של 50-40 ש"ח (אנחנו כמדיניות לא אוכלים במקומות יקרים יותר) אני מקבל ארוחת צהריים משביעה וטעימה (אנחנו כמדיניות לא אוכלים במקומות שהארוחה העסקית לא משביעה או לא טעימה). |
|
||||
|
||||
מה עניין אנטישמיות לכאן? |
|
||||
|
||||
זוהי כנראה אירוניה דקה של שוקי, יש לקחת בקלות עם כוסית שרי (לא עם לבן!). |
|
||||
|
||||
נשאלת שאלה שהטרידה אותי תמיד: מי זה בוכה מפלפל בטחינה? ממתי טחינה היא דבר חריף? ואם תאמרו שלאבותינו האשכנזים הטחינה נדמתה מאכל חריף מאין כמוהו, צר לי - חזרת על הגפילטע חריפה יותר. שכבר אראה אותך בחוץ, הרם רגליים נשים שחורות יש, אדומות יש, בלונד פלטינה תבחר אחת מכל סוג, אפילו שתיים עכשיו גם לי דבר מה נוזל על הלחיים מן העשן או מן הפלפל שבטחינה |
|
||||
|
||||
אני אישית אוהב לשים בטחינה טיפה פלפל ירוק חריף, רק לפתוח את הטעם, ומן הסתם אילו הייתי אוהב יותר חריף אז הייתי שמח גם להגיע למשהו שייזל על הלחיים. אבל זה רק אני, ואכן התפלאתי כמוך על השורה הזו. אחרי ההסבר של דורון, זה דווקא ברור. מי שמכור לתנובה ומשתכר מלבן, אהובתו יכולה בשקט לתרץ את דמעותיה בחריפות הטחינה. (אבל צחוק בצד, זה באמת קטע נפלא בשיר, שממש מרים אותו מדרגה מעל רוב פזמוני אלתרמן (וזו תחרות קשה) - פתאום מתוך ההתחכמויות וזיקוקי החריזה מגיח רגש אמיתי.) |
|
||||
|
||||
בתור חובבת חריף - מעולם לא הגעתי למצב שמשהו נזל לי על הלחיים. |
|
||||
|
||||
רק על הסנטר, הצוואר ולתוך החולצה. |
|
||||
|
||||
בהקשר של השיר, ברור שמדובר בדמעות. |
|
||||
|
||||
לזה כוונתי, כמובן. עדיין, מעולם לא הגעתי למצב הזה, ואני אוהבת חריף. |
|
||||
|
||||
יכול להיות שהורגלת לחריף יותר מדי בהדרגה? (או יותר מדי מוקדם, ואת לא זוכרת?) אני זוכר היטב חוויית חריף מכוננת אחת, בפעם הראשונה שאכלתי אוכל תאילנדי. זה היה כמעט בלתי נסבל, ומענג להפליא, והיו מעורבים בעניין הרבה נזלת, יזע ודמעות. |
|
||||
|
||||
לא מוקדם בכלל, אבל יתכן שבהדרגה, משום שההרגל לחריף נוצר עקב האוכל ש*אני* מבשלת, כך שמידת החריפות אף פעם לא באה לי בהפתעה. |
|
||||
|
||||
אוּנוֹמָטוֹפֵּאָה: מלה שנגזרת מהצליל הטבעי של המסומן שלה: "בקבוק" הוא הדוגמה האהובה, וגם "פכפוך", "קרקר", "אוושה" (שום דבר כאן לא באחריות). |
|
||||
|
||||
אחד הדברים שמזלך שלא לקחת אחריות עליהם הוא השורוק שם בהתחלה. |
|
||||
|
||||
אוּי. תודה. |
|
||||
|
||||
חוששתני שאלתרמן כיוון לחלק העסיסי. לא לליבה. וקליפה היא כינוי לכוחות הרע שבעולם, ובדרך - גם לאשה מרשעת (כלומר, האשה שלה אתה נשוי כרגע). |
|
||||
|
||||
וכבר אמרו את זה. זה מה שקורה כשלא קוראים את השרשור עד הסוף. |
|
||||
|
||||
ציפה = בשר הפרי. ליבה = הפנים המכיל את הגלעינים. |
|
||||
|
||||
פוי. את מכירה בכלל את האישה שהוא נשוי לה כרגע? |
|
||||
|
||||
מי, אלתרמן? הוא וכל נשותיו הלכו למקום רימה ותולעה. |
|
||||
|
||||
לא אלתרמן. האלמוני שעליו הגבת, שהרי אמרת "האשה ש*אתה* נשוי לה כרגע". |
|
||||
|
||||
אה, ובכן, אשתו של *כל אחד*, ב*כל רגע נתון*, היא קליפה... |
|
||||
|
||||
כן, עליתי איכשהו על כוונתך... |
|
||||
|
||||
לא יצא לי להתחתן, כך שאני לא יכול לחוות דעה על תפוחים וקליפות (על אהבה אני יכול לומר כמה דברים, עם התמחות באהבות נכזבות). אני מניח שכמעט אצל כולם מדובר של תמהיל של סיבות. אולי זאת הייתה דוגמא לא מוצלחת. |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |