|
אני מניח שאתה צוחק, אבל ליתר ביטחון אני רוצה לומר שזה ממש לא נכון. אני מכיר אנשים דתיים שמתחבטים בשאלות מוסר ומצפון ושזה מרכז הווייתם.
בזמן האחרון אני קורא שוב בכתבי הרב סולבייצ'יק. בעבר לא התחברתי אליו, והיום אני לא מבין כיצד יכולתי להיות כל כך אטום לעוצמה של האיש. ברשותך, אני מעתיק לכאן קטע מתוך אחת הערות השוליים הראשונות ב"איש ההלכה". סתם, כי אני נהנה ממנו כל כך:
"...הדעה השולטת עכשיו ברשות הרבים של אישי הדת, בין בחוגים פרוטסטנטיים ובין ביהדות הליברלית והקונסרבטיבית האמריקאית, כי חווית הדת היא פשוטה ביותר, ואין בה לא מן התסבוכת הרוחנית המצויה בתודעת התרבות הרוחנית ולא מן הזעזועים הנפשיים ולא מן החבלים והמכאובים הכרוכים בהתפתחותה ושיכלולה של האישיות הרוחנית שבאדם. השקפה פופולרית זו אומרת, כי החוויה הדתית נוחה ומתוקנת, רכה וענוגה; הרי היא נחל עידנים למר רוח ומי מנוחות לקשה יום. האדם 'הבא מן השדה עייף' – מן שדה מערכות החיים ומלחמתם, מן הרשות החילונית המלאה והספוגה ספקות וחששות, הכחשות והזמות, התנגשות והאבקות – מתרפק על הדת כתינוק על אימו ומוצא בחיקה "מקלט ראשו, קן תפילותיו הנידחות", נוחם על אכזבותיו וייסוריו...
כמדומני, שאין צורך בביאור הזיוף, שמוכח שמתוכה של השקפה זו. ראשית כל החרג הרומנטי כלפי בריחה מרשותה של הדעת והבעיטה במרותה של ההכרה המדעית האובייקטיבית...[תורות רומנטיות] שמתוכן בוקעים ועולים בצורות שונות קידוש החיוניות והאינטואיציה, הערצת האינסטינקט והשאיפה לשלטון, אידור החיים האמוציונאליים האפקטיביים והסובייקטיביות הנוזלת והשוטפת...הביאו אנדרלמוסיה והשחתת האדם לעולם. האדם המשתחרר מן העקרון הרציונאלי והפורק עול הדעת האובייקטיבית מעל צווארו, סופו לקצץ בנטיעות ולהחריב סדרי בראשית. ולפיכך נוח לה לדת להתאחד עם הדעת ההגיונית הבהירה והמלובנת – אף שלעיתים תכופות מתנגשות הנה אהדדי – מלתנות אהבים עם השקפות מעורפלות ומסתוריות, המגששות באפלת ההוויה בלי אבוקת המדע האובייקטיבי, וחושבות, כי חדרו לכבשנו של עולם.
ושנית, כל עצמה של השקפה זו על הדת בשקר יסודה. התודעה הדתית...אינה כה פשוטה ונוחה, אלא כלפי לייא, מסובכת וחמורה ומפותלת ביותר. במקום שאתה מוצא תסבוכתה, אתה מוצא גדולתה. החוויה הדתית היא מראשיתה ועד סופה אנטינומיה ואנטי-תטית. מטיחה היא תודעת איש הדת דברים כלפי עצמה ומתחרטת, באה בטרוניה על כמיהותיה ושאיפותיה ומשתקעת בהן, מהרהרת אחרי מידותיה ובועטת בהן, אבל גם משתעבדת להן. יש בה מן המשבר הרוחני, מן הירידה והעלייה הפסיכית, מן הסתירה של אישור ושלילה, של הכחשה עצמית ואישור עצמי. האידאות של חיי שעה וחיי עולם (זמניות ונצחיות), ידיעה ובחירה (הכרחיות וחופש), אהבה ויראה (העריגה לד' והבריחה מהדר גאונו)...אין הדת מהווה לכתחילה מקלט של חסד ורחמים למאוכזבים ולמיואשים, ונחל עידנים למדוכאי הרוח, אלא מערבולת גועשת וסואנת של תודעת האדם על כל משבריה, מכאוביה וחבליה..."
|
|