|
||||
|
||||
נראה שאתה מעלה את הסמול למעלה גבוהה רק כדי לבעוט בו ולהפילו מגובה רב. לדעתי יש מגרעת (לקונה) מסויימת בהבנתך את העולם הרעיוני של ליברלים-חילוניים. א. ישנה אופנה כללית בשמאל ובימין כאחד, להתחרות זה בזה במסגרת השיח של "זכויות האדם" ו"החינוך לדמוקרטיה". לעתים השיח הזה נוקב בערכים שראוי לכבדם ולשמרם. לעיתים אחרות השיח הזה מנוצל כדי להגן על זכותם של פראים לעשות ככל העולה על רוחם על אפם וחמתם של כל אלו הנאלצים לשאת בתוצאות המעשים. ב. שיח "זכויות האדם" ו"ערכי הדמוקרטיה" הוא חלק מעולם הרעיונות של הליברל החילוני, אך חלק קטן ממה שהיית רוצה להאמין. מלבדו יש חלק של תקנת הציבור, דרכי שלום ויכולת הישרדות. בדומה לדתות אחרות (ובפרט דתנו שלנו) יש בעולם הרעיוני הזה את סיבות הקיום שלו ואת המנגנונים המשרתים את שרידותו. כשם שיוה"כ מסמל גם השלמה וכפרה עם בורא העולם ועולם הבא, אך גם השלמה ופיוס עם בני האדם בעולם הזה, כך הדמוקרטיה מדברת על שיפור מצב החירות של בני האדם אך גם על שיפור יכולתם לפעול בצותא לאורך זמן למיטוב האופציות שבידיהם. ג. אביו הרוחני של זרם זכויות האדם הוא הפילוסוף השוויצרי ז'אן ז'אק רוסו שראה בכל שלטון עיוות והשחתה של מצבו הטבעי והמאושר של האדם כפרא חופשי ("האדם נולד חופשי ובכל מקום כבול הוא באזיקים"). יחד עם זאת רוסו חשב שהמצב הטבעי הטוב לפרט הוא גרוע לחברה. ההתנגשות בין הפרטים בחברה יוצרת תחרות ללא חוקים, שבה שולט הכוח. השלטון הדמוקרטי הוא "אמנה החברתית" המחליפה את שלטון הכוח בשלטון רצון הכלל (טובת הכלל). רוסו הסביר שחירותם האמיתית של בני האדם (כחברה ולא פרט) תלוייה ביצירת מוסדות חברתיים ואמנה חברתית הזונחת את הרעיונות על הזכות הטבעית. שים לב, אבירם של כל שוחרי חרות הפרט מדבר על החירות כבתם של הויתור על זכויות הפרט הטבעיות. ד. מי שיצרה את הבלבול שניסית לנצל, אף יותר מרוסו היתה הצהרת העצמאות של ארה"ב. הצהרת העצמאות עצמה מדברת בשמן של זכויות טבעיות ובלתי ניתנות לשלילה וערכים רוחניים אחרים. אבל החוקה שבאה בעקבותיה השלימה עם העבדות, עם שלילת הזכויות הפוליטיות של הנשים והעניים ועסקה בעיקר ביצירת איזונים ובלמים בין השלטון לנתיניו ובין רשויות השלטון בינן לבין עצמן, כך שהמבנה כולו הוכיח עצמו יציב (בתיקונים כאלו ואחרים) במשך 200 שנה. ה. אמור מעתה, הזכויות הטבעיות של הפרט אינן ליבה של הדמוקרטיה. במידה רבה הן קודמות לה. (איני מניח שתטען כי דת ישראל שבודאי אינה דמוקרטיה ייצוגית, אינה מגנה על זכויות טבעיות מסויימות של בני אדם). לבה של הדמוקרטיה הוא קיום של חברה בת קימא המסוגלת לקדם חלק מן הזכויות הטבעיות האלו. ו. אמור מעתה אף זאת, הצגת הליברל-החילוני כמי שמייצג אנרכיזם אידיאי הבא לקדם זכויות של פרטים על חשבון רצון וטובת הכלל, היא מגמתית ובנוייה במתכוון כדי לאפשר השמצה של המחנה הליברלי כאוייב הציבור. ז. הויכוח האמיתי והמר בין ימין לשמאל הוא מהו רצון הכלל, מהי טובת הכלל ומהם הדרכים הטובות לשרת אותה. הצגת מחנה השמאל כמי שמתעטף בטלית זכויות האדם ושומר אותן רק לעצמו היא לא נכונה עובדתית ודמגוגית ומשמיצה מצד הכוונה. ח. אישית אני מתרעם על כל מיני "זכויות" כביכול של המרצח מכיכר מלכי ישראל. אין בכך כדי לומר שאני סבור שזכויות אלו מגיעות לאסירים אחרים. זכויות "טבעיות" רבות של האסירים ניטלו מהם כעיקרון והפכו לאמצעי תגמול וענישה בידי שרותי השב"ס. ברצותם יאשרו ובסרבם יסרבו (או כך לפחות ראוי שיהיה). אסיר כמו המרצח מכיכר המדינה שניצל כל זכות שאושרה לו כדי להפוך את שלטונות הכלא לחוכא ואיטלולא, ראוי שיזרק לצינוק ולא שנידון כאן בכל קוצו של יוד ב"זכויות הפרט" שלו לכאורה. |
|
||||
|
||||
''...אביו הרוחני של זרם זכויות האדם הוא הפילוסוף השוויצרי ז'אן ז'אק רוסו...'' אביו הרוחני של זרם זכויות האדם הוא הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק. רוסו הוא אביו הרוחני של זרם הסוציאליזם. |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |