בתשובה לשוקי שמאל, 26/07/08 17:24
 |
|
 |
||
|
||||
 |
א. במקרה הזה, חוסר הבנה של אייזנהאואר ומתכנניו למגבלות הכח האוירי האסטרטגי. ההבטחות על 'פגיעה בחבית חמוצים' היו, נאמר בעדינות, לא מדוייקות. כמו-כן באשר לד' - אדריאן לואיס הראה בצורה משכנעת למדי ב-"Omaha Beach: A Flawed Victory", שגם בלי מגבלות הבטיחות והערפל ספק גדול, בגלל יכולת הדיוק המוגבלת דאז, כמה מהביצורים באמת היו נפגעים. בל נשכח שהביצורים היו דקים יחסית, ושלמעט חלק מה- WN'ים הצורך היה לפגוע בבונקרים ספציפיים ולא במרחבים גדולים. כך שיכולת הדיוק במקרה זה הייתה חשובה בהחלט. יצויין שיש שם סוללה אחת, שכחתי את שמה, שחטפה בטרם הפלישה קרוב לשש-מאות טונות (!) של פצצות בטווח די קרוב, ובכל זאת המשיכה להילחם כמה ימים. כמו-כן, אם אני זוכר נכון, רק סוללה אחת של תותחי חוף נפגעה בידי תותחי צי (הסוללות על החופים הן סיפור אחר, אבל הן לא נפגעו בהפצצה בכלל וגם התותחנים שלהן לא נכנסו לשום הלם). באשר לפוינט-דו-הוק - התותחים בכלל לא היו בבונקרים שלהם. הריינג'רים מצאו אותם אחר-כך במרחק מה משם, והיעדרם של התותחנים לא היה בגלל ההפצצה האוירית. ז. בדיוק זו הנקודה: חימוש איננו תחליף לאסטרטגיה. אני באופן אישי מפקפק אם היה חימוש שיכול היה להביא 'ניצחון כחול', אבל הנקודה היא שצה"ל - כמו הרבה צבאות במהלך ההיסטוריה - ניסה להשתמש בטכנולוגיה כתחליף לאסטרטגיה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
א.1. אנו מסכימים בנקודה אחת: מאחר וביצורי החוף היו על החוף ממש ועל סוללת החוף והמצוקים שלה (מרחק של בין 0 ל-1 ק"מ בזמן ההפצצה שהיתה קצת לפני שיא הגאות), ומאחר והמפציצים שמרו על טווח בטחון מקו החוף כדי לא לפגוע בכוחות המתכוננים לנחיתה, תקוותם של המתכננים שהמפציצים הכבדים יהפכו את החומה האטלנטית לעיי חורבות היתה אופטימית מדי ולמעשה הכח האוירי השמיני לא פגע. א.2. ביצורי החוף אכן לא היו קו מז'ינו אלא שרשרת לפעמים די דלילה של חפירות, עמדות מקלעים ומצדיות של תותחים קלים שכיסו באש שטוחה (אנפילדית) את קו החוף ונועדו לפגוע בכוחות הנוחתים ברגע הנחיתה. אם אזור חופי הנחיתה שהיה מצומצם למדי היה חוטף את עצמת ההרס של הפצצת המבצרים המעופפים, לא הרבה היה נשאר ממנו. כפי שציינתי ההפצצה של הכח האוירי ה-9, זרוע האויר הטקטית של האמריקנים, עם מפציצי ה-B-26 מנמיכי הטוס שתקפה את חוף יוטה השיגה פגיעה טוטאלית כמעט בכל עמדות החוף. הסיבה להבדל בטקטיקת ההפצצה היתה שחוף אומהה היה מבוצר בצפיפות גדולה יותר ועם הרבה יותר נ"מ ולכן רצו לנסות שם הפצצה מגובה רב. גם בחוף גולד הבריטי השיגו מפציצים קלים בריטיים ואמריקניים פגיעות טובות מאוד בהגנת החוף. א.3. אתה קצת מפחית בשיטתיות וברצינות של הפעלת הכח האוירי בידי בעלות הברית. בטוח שהיו גם התבטאויות "חלוציות" של בראבדו נוסח 'פגיעה בחבית חמוצים', אבל ההנהגה הפוליטית והמטות הצבאיים ובפרט פיקודי האויר (האריס, טדר, לי-מלורי, דוליטל וספאץ) שניזונו מתחקירי מודיעין מדוקדקים מאוד של נזקי ההפצצות ידעו שמפציצי ה-B-17 וה-B-24 אינם מדוייקים, סובלים מיחס הפלות בלתי נסבל (אינם יכולים לטוס ללא ליווי מטוסי קרב) ושנזקי הפצצות הם קלים והגרמנים מצטיינים בתיקון מהיר של נזקי ההפצצות. זו בדיוק היתה הסיבה שבעה"ב הפסיקו ב-1942 את מערכת ההפצצה שלהם נגד מטרות צבאיות ותעשייתיות ועברו לאיסטרטגיה של הפצצות טרור על אזורים מאוכלסים בצפיפות בערים הגדולות, בנסיון לשבור את רוח העם הגרמני ולמוטט את הרייך מפנים. זו היתה הסיבה שספאץ והאריס התנגדו לנחיתה בנורמנדי. הם סברו שאפשר למוטט את הרייך מן האויר וללא חזית שנייה (מין גרסה מודרנית של האיסטרטגיה ההיקפית המסורתית של הבריטים). למעשה גם את הפצצות הטרור על גרמניה היה צורך להפסיק בגלל יחס הפלות בלתי נסבל. ב-43 עסקו המפציצים האיסטרטגיים בעיקר בהפצצות על מרכזי תעשייה וערים בחבל הריין ועל תחנות רכבת, נמלים ותעשיה צבאית בצרפת. באביב 44 התרחשו 2 דברים, מטוסי הקרב P-51 האמריקניים החדשים (מוסטנג) צוידו במיכלי דלק נוספים ויכלו ללוות את המפציצים אל לב גרמניה. מערכת הטרור נגד ערי גרמניה חודשה והלופטוואפה נאלץ לרכז את מטוסי הקרב והדלק המתדלדלים שלו להגנת שמי גרמניה (כך נוצרה העליונות האוירית של בעה"ב בצרפת ועל חופי הנחיתה בפרט). השינוי השני היה פיתוח טקטיקות הפצצה ששיפרו את הביצועים העלובים של כוונות ההפצצה של נורדן (טקטיקת master-bomber שחקתה את השיטה הגרמנית), כך שגם ההפצצות נהיו יותר מדוייקות. המבצרים המעופפים והליברטורים עדיין לא יכלו לפגוע בספינה או בבונקר, אבל כאשר רוכזו מספיק מטוסים הם יכלו למחוק צומתי רכבות ולהפוך ביצורים לאיי חורבות. א.4. מעבר לסוללת החוף היו בונקרים מרכזיים של כוחות חי"ר להתקפת נגד ותותחי חוף ארוכי טווח שנועדו נגד ספינות מלחמה ומשחתות בחוף. הבונקרים האלו היו בנויים היטב ויכלו לעמוד גם בפני פגיעה ישירה. המפציצים הכבדים לא פגעו בהם, אבל בהשפעת עוצמת ההפצצה והרעש התותחנים הגרמניים פעלו לפי הטקטיקה הישנה ממלה"ע ה-I, הם התרחקו מן התותחים המסוכנים (והתחמושת שלהם) התפנו למחסות עורפיים והתכוננו לחזור למקומם עם תום ההפצצה. מאחר והיו כ-10 דקות בין סיום ההפצצה לתחילת הנחיתה בחוף היה להם מספיק זמן לשוב למקומם, פרט למקרה אחד שתכף אפרט. מי שניהלו קרב מוצלח עם העמדות הראשיות האלו היו תותחי ספינות המלחמה שהגנו על צי הפלישה. הפגיעה היחידה שאתה מזכיר היא מקרה מוזר של פגיעה אחת למיליון. פגז של תותח גדול מספינת מלחמה חדר דרך פתח ירי של בונקר תותחים כבדים בעת שזה ירה אל החוף. פגז הצי (מספינת המלחמה נבדה אאל"ט) פגע בתותח היורה וחדר דרך הדלת הפנימית הפתוחה אל מצבור הפגזים. מהבונקר הזה לא נותר דבר מלבד גושי בטון. מלבד מקרה זה לא פגזי המפציצים ולא תותחי הצי יכלו לחדור לבונקרים כאלו. אך פגזי הצי שפגעו ישירות בבונקרים האלו השתיקו אותם ואפשרו להשמיד אותם מקרוב ע"י כוחות מוטסים או כוחות שעלו מן החוף. למעשה הפגזים של תותחי הצי הגדולים היו אפקטיביים מאד בפרט כנד ביצורי החוף והם שהבטיחו את ההצלחה הסופית של הנחיתה. א.5. לגבי 6 התותחים של סוללת פוינט-דו-הוק אתה מסתמך על סיפור הקרב כפי שהתפרסם בספר של קורנליוס ראיין "היום הארוך ביותר". בספר מאוחר יותר של סטיפן אמברוז נטען שהסיפור לא היה נכון. אמברוז כותב שהבונקר המקורי של התותחים בשפת הצוק נפגע בהפצצה של מבצרים מעופפים כשבועיים לפני הפלישה ולכן הגרמנים העתיקו את התותחים לבונקר אחר עורפי יותר. בזמן הפלישה התותחים היו בבונקר החדש ומוכנים לפעולה. תחת הפצצת הפתיחה הכבדה במיוחד של ליברייטורים על הצוק, התותחנים התפנו למחסה עורפי. במקרה זה, בזמן שהריינג'רס טיפסו אל הצוק נמשכה הפגזת הצוק ע"י רקטות מן הים. הרקטות לא פגעו בשום דבר אבל התותחנים הגרמנים נשארו במחסה עד שהיה מאוחר מדי ואנשי הסיירת האמריקנים כבר היו על הצוק. בסופו של דבר התותחים נמצאו ע"י 2 חיילים שנשלחו לחפש אותם ופוצצו אותם. הצוק נכבש רק למחרת יום הפלישה, כאשר כוחות קומנדו מחוף אומהה הגיעו אל הצוק מפנים הארץ, אבל אאז"ן התותחנים המתחבאים נכנעו ונשבו כבר בערב יום הפלישה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עם זאת, אנחנו יודעים שאת ה-WN היה קשה למחוק מן האויר גם עם הטקטי. WN5 ביוטה נמחקה כמעט בהפצצות הטקטיות, אבל תותחי החוף של קריסבק (סוללת סט. מרקוף) המשיכו לירות ונכבשו אם אני זוכר נכון רק בשבעה ביולי. הם טיווחו את יוטה אם כי לא ביעילות מרובה, למרבה המזל של הטעות הגיאוגרפית המפורסמת האמריקאית, ובניגוד לסיפור המקובל כנראה שהם טיבעו את המשחתת קורי ולא מוקש ימי. 3. אני מודע בהחלט גם להצלחות, אבל זה לא סותר את העובדה שפיקוד האויר האסטרטגי וכמוהו האריס וחבורתו הבטיחו הבטחות שלא הצליחו לעמוד בהם. לא במקרה צ'רצ'יל היה על סף הדחתו של האריס אלא שחשש מדעת הקהל. לא חייבים לקבל את כלל התיזה של הסטינגס כדי לראות שמה שהאריס האמין בו ב-1941 והלאה - הכרעה מן האויר - היה יותר ממה שהוא היה יכול לספק. לכוחות האויר היה תפקיד חשוב במלחמה על גרמניה, אבל הם באותה תקופה לא היו יכולים להכריע. כמובן שיש הרבה אם'ים: אם הם היו יכולים לחזור יום אחר יום אחר יום אחר יום, אם הם היו מבצעים את תכנית התעבורה ותכנית הנפט במקום הפצצות שטח, אם... אבל זה לא מה שקרה. ואגב, אפילו עם המאסטר-בומבר היו להם לעיתים קרובות החטאות נוראיות. לא כל הטייסות היו 617, ורבים מצוותי המפציצים, למרות כל אמצעי העזר, הנתבים והמפציץ המוביל, לא היו יכולים לפגוע במטרות נקודה. אמנם היכולת שלהם לפגוע בצמתי רכבות הייתה קיימת החל מ-1944, אבל גם אז היו כמה החטאות נמרצות - ומדובר, הבה לא נשכח, במטרות בגודל כמה וכמה דונמים. נגד קוי ביצורים דקים יחסית הם היו פחות מוצלחים. היו כמובן יוצאי דופן - למשל, ההפצצה על הטירפיץ, וכל השמדות הגשרים של 617 - אבל הם לא היו הכלל. 5. דווקא הסתמכתי על אמברוז, למיטב זכרוני. התיאור שלו הוא של השמדת התותחים *אחרי* הקרב של הריינג'רים בפוינט-דו-הוק. כלומר, הלחימה העיקרית על המוצב התרחשה אכן אחרי שמטח הרקטות הוריד למתגוננים מספיק את הראש (למרות, אגב, שבדיקת תוצאות ה-LCT(R) הובילה את האמריקאים למסקנות די עגומות). בכל אופן, התותחנים הגרמניים נשארו במחסה הרבה יותר מדי זמן, ויכלו לתפעל את התותחים אילולא ששני הריינג'רים הקדימו אותם. בכל אופן, גם פה לא הפצצת האויר שיתקה את התותחים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מקווה שהפתיל שלנו מספיק מעניין ששווה לחזור ולהדגיש כמה מן הנקודות שכבר צוינו. 1. צריך להפריד בין הביצורים שהיו מקו הסוללה ובכיוון החוף שהיו רבים וקטנים (תעלות, מכשולים, עמדות, ומצדיות קטנות) לבין הביצורים שמעבר לקו הסוללה שהיו בונקרים מועטים אבל מדופנים ומוגנים מאוד. את הראשונים הפצצה אוירית יכלה להרוס. אילו פגעו המפציצים של הכח האוירי ה-8 בחוף אומהה עצמו ולא מעבר לסוללה הם יכלו להשמיד אותם כפי שעשה הכח ה-9 ביוטה. את השניים גם פגיעה ישירה מן האויר לא יכלה לחדור והיה אפשר לנטרל אותם רק ע"י כוחות רגליים שהגיעו אליהם בחסות אש משתקת של תותחים ימיים כבדים. 3. מסכים איתך. גם לאחר הקף לא יאמן של תחקירים תשאולים וסקרים שערך חה"א האמריקאי ב-45-46, לא ברור מה היתה השפעת המתקפה האוירית של 44-45 על המוראל הגרמני. האם היא שברה את תמיכת הגרמנים במשטר או שרק הקשיחה את התנגדותם. מה שטענתי לגבי הטקטיקה של המתקפות היא שהן נבנו כך שלא היו תלויות בדיוק ההפצצה של המבצרים המעופפים והליברייטורים. בעה"ב ידעו שהם אינם יכולים לפגוע מגובה רב באוניות, ברכבות או בבניין מסויים. הטקטיקה נבנתה על כמות הפצצות ולא על דיוקן. המטרות היו ערים, תחנות רכבת מרכזי תעשייה ואזורי ריכוז כלליים. שיטת ה-master bomber היתה שרק למפציץ המוביל שהטיס את מטילי הפצצות המנוסים ביותר היתה כוונת הפצצה אופטית מסוג נורדן. כל המפציצים שבאו אחריו ניסו להטיל את פצצותיהם מסביב לנקודת ההטלה שלו. בצורה כזו קיוו שלפחות כמה יפגעו במטרה. 5. נכון, אבל אני מציין שוב שאמברוז טוען שהתותחים האלו הוצאו מן הבונקר המקורי שהיה על שפת הצוק לאחר שזה נפגע בהפצצה של מבצרים מעופפים כשבועיים לפני יום הפלישה וכן שכ-45 דקות לפני הגעת הריינג'רס למרגלות הצוק, ספג הצוק במשך כחצי שעה מתקפת תופת של ליברייטורים שהיא שהבריחה את התותחנים מן הבונקר העורפי שאליו הועברו התותחים. אני רוצה לציין עוד נקודה. אמברוז מדגיש שככל הנראה הפילדמרשל הגרמני רונשטדט צדק יותר מרומל. בסופו של דבר, לגרמנים היה קשה מאוד להלחם תחת הכינון הישיר של תותחי הימיה של בעה"ב. התותחנים על אוניות המלחמה והמשחתות שישבו מאחורי ספינות הנחיתה סייעו באש כבדה ויעילה לנחיתה והם שבסופו של דבר שתקו את ההגנה הגרמנית על החוף ואפשרו לכוחות העולים מן החוף להתקרב אל הבונקרים הראשיים שבעורף הגרמני. נראה שהאש הימית היתה כבדה לא פחות ומדוייקת הרבה יותר מן האש מן האויר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ז.א., רומל הרי טען שהבעיה המרכזית היא חיל האויר הטקטי, ושום כח שלא יהיה ליד החופים לא יצליח להגיע עד אליו. הוא גם די צדק בנקודה זו: כוחות שריון גרמניים הוטרדו והורעשו כל הדרך לחזית, ואחוזי האובדן של התגבורות היו גדולים. מצד שני, רונשטדט צדק בכך שקו הגנה בודד ללא עומק הוא לא פתרון טוב במיוחד. ומצד שלישי, ההגנה של רומל באומהה הייתה כזו שבשלב מסויים ברדלי כמעט שקל לבטל את הנחיתה שם. אמנם חלק מזה היה ערפל קרב, ובכל זאת. אם הוא היה מבטל, היה טריז ענק בין הכוחות של ברדלי לאלה של דמפסי ולקנדים, והקרבות של בעלות הברית היו הופכים הרבה יותר קשים. אז מי צדק? שאלה טובה. בכל אופן, ודאי שהאש הימית הייתה מדוייקת יותר מהאש האוירית. במיוחד אחרי שמפקדי כוחות הסיוע הימי החליטו שהם מאשרים לספינות שלהם לסגור טווח כמעט עד לחוף, ומפגיזים מטווח זעום בכינון ישיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זוהי שאלת מיליון הדולר. חשבתי שרונשטדט צדק קצת יותר מפני שלבעה"ב היתה לא רק עליונות אוירית מוחלטת אלא גם ימית. נקודה זו הבטיחה שהספינות הגדולות יוכלו לטווח בניחותא את החוף הגרמני. נכון לאותו זמן התותחים הימיים היו בעלי חימוש כבד יותר ומדוייק יותר מן האש האוירית. רונשטדט טען שרומל לא התנסה בהפגזה ימית ולכן אינו מחשיב מספיק את הרסנותה. לאחר הנחיתה, העליונות האוירית של בעה"ב הקשתה מאוד על הגרמנים להעביר כוחות אל החוף, אבל הסיבה לא היתה הדיוק של ההפצצה האוירית (לבעה"ב היה קשה לפרוץ מן החוף לא פחות משהיה לגרמנים קשה להגיע אליו). הסיבות היו המחסור הגרמני בחימוש ודלק מלכתחילה, הטופוגרפיה של נורמנדי (משוכות הבוקוז') שלא אפשרו תנועת שריון אלא לאורך צירים והעובדה שמטוסי הקרב של הלופטוואפה רוכזו בגרמניה. את התשובה המלאה במחלוקת הזו לא נדע לעולם, משום שהיטלר החליט על פשרה "פיקודית" בין רונשטדט לרומל וחילק את השריון בין החוף לבין מרכז הארץ, מה שהבטיח כוחות חלשים מדי על החוף וכח קטן מדי ברזרבה הפנימית להתקפת הנגד. הנחיתה בחוף אומהה הופסקה ממש למשך שעתיים, לאחר ששלושת הגלים הראשונים נטבחו (אבידות של 90%). הנחיתה חודשה בדיוק מן הסיבה שציינת (אחרת היה נוצר פער של 16 ק"מ בין דיויזיה 4האמריקאית (חוף יוטה) לבין דיויזיה 50 הבריטית (חוף גולד) שהיתה מאפשרת לגרמנים לתקוף מן האגף גם את האמריקאים וגם את הבריטים בחוף) ורק לאחר שהראות התבהרה, השפל העמיק את החופים וניתן אישור לספינות המלחמה להתקרב אל החוף. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |