 |
טוף, אני אנסה להסביר לך במילים פשוטות, ראשון ראשון ואחרון אחרון, וביחד נצליח (כמו שבטח אמר איזה שר חינוך):
אולי נתחיל מזה שבתגובה 484512 אתה מדבר במשהו שנראה כסוג של זעם קדוש על "משאלות לב", ובכל זאת (ולא חשוב כרגע למה התכוונת אתה, במדוייק - חשוב מה ש*אני* מתכוונת ללמד אותך על החיים ועל היקום) - עובדה היא ואין לכחש: גודלה של משפחה קשור מאוד במשאלות הלב של מקימיה. משאלות הלב של מקימי משפחה קשורות מאוד בסביבה החברתית שבה חיה ופועלת אותה משפחה, ובערכים ובנורמות המקובלים באותה סביבה חברתית.
כאשר איש ואשה מתחתנים ומשאלות הלב שלהם, הקשורות בנורמות של סביבתם החברתית, כוללות בערך: רצון לעבוד בתחומים המעניינים אותם, להתקיים בכבוד, "ליהנות מהחיים", כפי שהם מבינים את המושג הזה (רכב חדש, מחשב חדש וכל מה שמסביבו וכל שאר צעצועי מבוגרים, נסיעות לחו"ל), ולגדל את ילדיהם ברווחה כלכלית, בהנאה ובשמחה - אזי הרצף הזה של משאלות לב מביא למשאלת לב נוספת: להביא לעולם - לעולמם שלהם - בערך 2.5 ילדים (נניח. לא בטוחה לגבי המספר) - זהו, פחות או יותר ה"סטנדרט" המקובל בסביבתם החברתית המוכרת (ההורים, החברים של ההורים, החברים מהתיכון ומהאוניברסיטה, החברים של נטשה).
מבלי לנסות להיכנס להגדרות מדוייקות - הסטנדרט יכול להיות משהו קיים, או, בקוים כלליים, משהו ששואפים אליו. אם תשוחח עם בנם בן ה-18 של הזוג הנ"ל, מר וגברת חילונים היפותטיים (להלן - הזוג היפוחילו), ותשאל אותו איזה ציון הוא עתיד לקבל, לדעתו, בבגרות במתמטיקה, ייתכן מאוד שהוא יענה לך: "הסטנדרט בכיתה שלי זה בסביבות 80, אבל אני לא יודע אם אני יצליח להגיע לזה..".
כאשר אברך ובתולה מתחתנים ומשאלת הלב שלהם היא שהמדינה תפרנס את משפחתם - משאלת לב שגם היא קשורה, במהודק יותר או פחות, באופן שבו גודלו, בנורמות ובערכים של המגזר החברתי שלהם - והם יודעים כי המשעול לכך שהמדינה תפרנס אותם סלול דרך ילדיהם - אזי משאלת הלב שלהם היא כי במשפחתם יהיו יותר ילדים מאשר במשפחת היפוחילו. בכמה יותר? אינני יודעת. האלמוני חושב שה"סטנדרט" הוא 10 - כלומר ה"סטנדרט" - המספר שאליו הם שואפים - הוא 10. תשע נשמות סבור שהמספר נמוך יותר, ואני משערת שהאמת היא אי-שם באמצע. כאשר מתברר לאותה משפחה (להלן - הזוג בע"ר - מר ומרת "באו עמים רבים" - "ובאו עמים רבים וגוים עצומים לבקש את יהוה צבאות בירושלם..", זכריה פרק ח') כי שדיה הצומקים של המדינה יפיקו בעבורם, בכל זאת, קצת יותר חלב ודבש ככל שיהיו להם יותר ילדים, גדל מספר הילדים - אלה הקיימים ואלה העתידים להתקיים, בערך מ-6 ל-7 (נניח), כשהשאיפה היא לעוד יותר (ל-10, טוען האלמוני, ואולי יש משהו בדבריו).
כאשר היו"ר ערפאת אומר שהרחם של האשה הפלשתינית הוא הנשק הסודי של העם הפלשתיני, מתעוררת משאלה בליבן של הנשים הפלשתיניות: להביא כמה שיותר ילדים בשביל היושב ראש. והן יולדות ילדים, והתקווה, מעט תקווה, נוצצת בעיניהן, ובעיני בעליהן ובעיני ילדיהן, ולא משנה מה עומק החרא שבו הן שקועות - רגעי התקווה שווים את המאמץ.
והשנים חולפות, והיושב-ראש כבר בר-מינן, והחרא הוא חרא, והעומק רק נהיה יותר עמוק, והתקווה דועכת בעיניים - ומספר הילדים צונח, למי יש חשק לסקס כשאתה שוחה בחרא. והיו"ר? הוא בין כך לא מרגיש בכלום - הוא כבר לא קיים.
והנה נקשרים להם באופן מופלא כל הקצוות כולם - משאלות הלב הפרטיות, משאלות הלב הקולקטיביות, הסטנדרטים הנמוכים, הגובהים והמתגבהים והדינמיקה המסויימת המניעה אותם מטה-מעלה, ובעקבותיהם קצב הגידול של אוכלוסיות כאלה ואחרות - ויהיו כל אלה יחדיו - למחקר! - מחקר ברמן-קלינוב, ובו הממצאים - ממש הממצאים - שהם, בסופו של דבר, תוצאת כל אותן משאלות, תקוות ואכזבות. ואם הם היו באים אלי, ברמן וקלינוב, עוד לפני המחקר, הייתי אומרת להם את תוצאות המחקר המדוייקות, חינם אין כסף, ובמקום לחקור הם היו יכולים להשתזף בים, או, לחילופין - להמית עצמם באוהלה של תורה כמו מר בע"ר - כן, חינם אין כסף - כי כזאת אני - גם חכמה וגם טובת-לב.
וגם צנועה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש