בתשובה לתשע נשמות, 01/06/08 13:59
 |
|
 |
||
|
||||
 |
את המשפט "לולא טיפשותו של היטלר בתקיפת בריה"מ ובהצטרפות ליפנים נגד ארה"ב היתה עלולה להסתיים בחיסולה של הדמוקרטיה באירופה". אפשר לומר בלי סייגים ובלי אולי - זוהי כמעט ודאות. אפשר לומר כמעט בודאות שאילו היטלר היה נוהג בזהירות בחורף 1941-1942 ומגיע להסכם חדש עם סטלין (לאחר שמתקפת קיץ 41 נבלמה), ההיסטוריה היתה מקבלת כיוון שונה לגמרי. אבל אז היטלר לא היה היטלר. נראה לי שגם המשוואה דמוקרטיות=ניוון צבאי שיטתי היא מרחיקת לכת מדי. בריטניה, גרמניה ארה"ב ובריה"מ, כל אחת מנסיבותיה שלה, עברו תהליך של גיזום ממסד הקצינים המקצועי שלהן והקטנה דרמטית של צבא הקבע. ולא כל המדינות הללו היו דמוקרטיות. דוקא צרפת הדמוקרטית לעילא שמרה על צבא עומד גדול מאוד בתוצאות אסוניות. עובדה אחרונה זו מרמזת שגם הנחת הקשר בין "הרזיית" הצבא לבין אסון בטחוני (המונחת באופן סמוי במשואה לעיל) אינה כל כך טריביאלית. כל המדינות שעברו הקטנה/חיסול של מעמד הקצונה הותיק, נהנו אח"כ כשהתעורר הצורך מן רענון והאפשרות לבחירה רחבה יותר ומריטוקרטית של הקצונה החדשה שלהן. נראה שגם בתחום זה רזה יותר הוא בריא יותר. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
דמוקרטיה אינה שווה בהכרח לניוון צבאי שיטתי, אבל נדמה לי שהיא נוטה ללקות בו יותר מצורות משטר אחרות, ומי שחי תחת משטר דמוקרטי צריך להיות מודע לנקודת התורפה הזו ולהיזהר ממנה. כזכור, גם עלינו לא פסח הנגע הזה. אני רחוק מלהיות בקי כמוך בהיסטוריה הזו, אבל נדמה לי שברית המועצות לא כל כך נהנתה מתוצאות הטיהורים הגדולים בצבא; בסופו של דבר המלחמה הצמיחה פיקוד חדש, אבל יתכן שהיה ניתן לבלום את הגרמנים במחיר נמוך יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בספק רב מאוד. הביצועים של הצבא האדום במלחמת האזרחים, במלחמת פולין-רוסיה ובמערכה נגד פינלנד, צריכים להיות מושווים עם המערכות של הוורמאכט בפולין, צרפת, בבלקן ובמלחמה עם רוסיה עצמה. צריך גם לדעת שהנצחון של הצבא האדום על הצבא הנאצי הושג רק תחת יתרון מספרי מכריע ורק כאשר הגרמנים מתחו את עצמם ופיזרו את כוחותיהם עד כדי כך שהם קלעו את עצמם לנחיתות מספרית וחומרית מכריעה. צ"ל שמספר האבידות הצבאיות של בעה"ב היה פי 2 ממספר האבידות של מדינות הציר, כאשר בריה"מ אבדה פי 13 יותר חיילים מאשר ארה"ב, בריטניה וצרפת גם יחד. על מספר האבידות של הצבא האדום בזמן המערכה הסופית על ברלין שמעתי הערכות הנעות בין 100,000 ל-300,000. בתנאים אלו קשה מאוד לראות כיצד יכל הצבא האדום להגיע להישגים יותר טובים מאלו שזכה בהם. מה שהציל את רוסיה לא היה הטיהור, אלא התבוסה המזעזעת של קיץ 1941. סטלין גילה שאולי וורושילוב ובודיוני נאמני המפלגה הותיקים והאפורים אולי עדיפים עבורו בעת שלום, אבל בזמן מלחמה הם יביאו את קיצו. הוא גם גילה במפתיע שעדיף לו להתייעץ אם אנשי המקצוע ולא להכתיב להם את התאוריות הצבאיות שלו. המפקדים האמיתיים של הצבא האדום (ז'וקוב, קונייב, רוקוסובסקי, מלינובסקי, ווסילייבסקי) היו כולם אנשים חדשים או קצינים לבנים שהוצאו מן ה"הקפאה" שבה היו נתונים. קשה לראות כיצד אנשים אלו היו תופסים את מקומותיהם, אילולא "גילח" סטלין שני שלישים משכבת הפיקוד של הצבא האדום. חלק מהאנשים שסולקו (טוכאצ'בסקי בראשם) מוחזקים להיות דוקא חסידי הצבא המודרני והממוכן. אולם צריך לזכור שהם החלו את המהלך הזה שכשל בגלל ההתנגדות למהלך שבאה גם היא מליבו של הממסד הצבאי הזה. כאשר סטלין "סילק" את ראשו של כל הממסד הזה (החדשנים יחד עם השמרנים) הוא פינה את הדרך לאנשים שלא היתה להם מחוייבות למסורות של צבא הצאר או הצבא האדום המהפכני של מלחמת האזרחים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"את המשפט "לולא טיפשותו של היטלר בתקיפת בריה"מ... היתה עלולה להסתיים בחיסולה של הדמוקרטיה באירופה". אפשר לומר בלי סייגים ובלי אולי - זוהי כמעט ודאות". כלומר, אתה שולל לחלוטין את הטענות שהועלו בשנים האחרונות שלפיהן היטלר תקף את בריה"מ משום שידע שסטלין מתכונן לתקוף אותו בכל מקרה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא שאני "שולל", אני פשוט לא מאמין בתאוריה הזו שבצורתה הקונקרטית והרוסית ידועה כתאוריה של ויקטור סובורוב [ויקיפדיה]. להבנתי ההוכחות לתוכנית כזו קלושות. לו תוכננה מתקפה כזו היו לה בודאי שרידים והוכחות ממשיות יותר. צורה יותר כללית, המשוייכת לרויזיוניסטים גרמניים (נולטה, הילגרובר) אינה מדברת על תכניות ספציפיות, אבל מרמזת שהבולשביזם היה גרוע מן הנאציזם וקדם לו. היא טוענת במפורש שהנאציזם על זוועותיו ורצח העם שלו לא היה אלא תגובה הכרחית על הזוועות ורצח המעמד (הבורגני) של הבולשביזם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, הטיעון הרוויזיוניסטי שהיצגת באמת נראה לי מופרך לחלוטין, אבל איכשהו - כשפירטו את טענותיו של סובורוב - חשבתי בתום לב שזו ''האמת'' הסופית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סובורוב מרבה להסתמך על עדויות נסיבתיות, ראיונות אישיים ועדויות שמיעה מכלי שני. זוהי רעה חולה של ההיסטוריוגרפיה הרוסית המצדיקה עצמה בטענה שאנשים במשטרים טוטאליטריים אינם נוטים להשאיר עדויות בכתב לכוונותיהם או מעשיהם, שמא הללו ישמשו יום אחד כנגדם. יחד עם זאת יש הבדל גדול בין כוונה כללית של סטלין לתקוף את היטלר באחד הימים ודיונים תאורטיים על איסטרטגיות התקפיות נגד גרמניה לבין תכנית מוגדרת למתקפה כזאת ביולי 1941. ההבדל הזה מתבטא בים של מסמכים וראיות ממשיות אחרות. די לזכור שסטלין קבל אזהרות על המתקפה הגרמנית לפחות מחצי תריסר מקורות, כדי להבין כמה קשה להסתיר תכנון והכנות למתקפה כזו אפילו במשטר טוטליטארי. אם היום, 70 שנה לאחר הארועים ולאחר נפילת המשטר, העדויות נותרו כל כך עקיפות ולא קונקרטיות, מן הסתם הדבר כבר לא יוכח. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |