בתשובה לאופיר זמר, 27/05/08 17:57
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אז בוא נדבר אך ורק על התוכן: למה לפני שנות החמישים ואילך לא היה רצון כזה להפקת כה הרבה רעש וכה הרבה עשן שנחשב ל"אמנות"? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח שלפני שנות החמישים (ואילך) לא היה רצון כזה, אני לא בטוח שהיום יש, אני לא בטוח שהסגנון המוזיקלי שאתה מפנה כלפיו את הוונדטה ההיסטרית שלך מתאפיין דווקא ברצון להפקת כה הרבה רעש וכה הרבה עשן, ואני לא בטוח שהוא תמיד נחשב (או שואף להחשב) לאמנות (או אפילו ל''אמנות''), ובעיקר, אני לא בטוח שלכל זה יש קשר להשקפותיך הביזאריות להפליא על היופי שהוא האמת (או להפך) או על תמצית נשמתו של המערב. בקיצור - לא נראה לי שאני האיש המתאים להשיב על השאלה הזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשנות העשרים עד הארבעים עוד היה קורט ווייל... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מעלה על דעתך את היינה קם מקברו, צועד ברחובות הפלסטיק של המאה העשרים ואחת, ובעקבות זאת כותב שורה כמו "אט זורמת בנפשי/ מנגינת הטוהר//?..." או את שוברט, בעקבות חוויה כזאת, כותב את הלחן שכתב לשורה הנ"ל?.. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה, הם תמיד היו מסוגלים לשאוף ליופי! השאלה למה אין להם ממשיכים במאה העשרים ואחת? ולמה באוזניו של בן המאה העשרים ואחת "אט זורמת בנפשי" נשמע כמו עונש מהבגרות בספרות? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |