|
כשכתבתי על הטמפלרים התכוונתי גם להיבט שאת ציינת. אולי זה לא ברור מהדברים שלי אבל בקריאה שנייה ניתן לראות את זה. ברור לי לחלוטין שאין לישראל עניין לערוך תערוכות של כפרים פלסטניים מכיוון שהאתוס הציוני עשוי להפגע מכך. האינטרס הישראלי הוא מחיקת העבר הערבי של הארץ מחד ומאידך נראטיב של ארץ ללא עם, יישוב ערבי ארעי ולא יישות לאומית או בדרך ללאומיות.
היחסים שלנו, הישראלים, עם "המקום" מרתקים מבחינה רעיונית. לצערי הימין הקיצוני צודק כאשר הוא טוען שמבחינת הפלסטינים הכיבוש לא התחיל ב-67 אלא ב-48. גם אני חושב שהכיבוש התחיל בנקודה הזו ושישראל היא למעשה קולוניה ללא מדינת אם. מדובר כאן בטרגדיה כפולה ובצדק כפול. הקשר של הפלסטיני לארץ הוא בלתי אמצעי אך מעוגן בעבר, כלומר זהו קשר לעבר, שחלקו מן הסתם מדומין, לכפר, לפרדסים וכו', אבל כעת העבר הזה מתרחק וישראל מנסה להעלים אותו לחלוטין ולכן ההווה של הפלסטיני הוא הווה של נוסטלגיה וגעגוע. הקשר של היהודי למקום, לארץ ישראל, הוא היסטורי ומיתולוגי, הוא מעוגן לכל המאוחר בתקופת הבית השני ולכל המוקדם באברהם אבינו. כלומר זהו קשר שזקוק למתווך אבל, פרדוקסלית, הוא מעוגן בהווה. הישראלי מנסה לנכס כל פיסת אדמה, לכל חלקה הוא מעניק סיפור. יש בזה משהו שמזכיר את המצווה ביהדות. כאשר לכל מקום יש סיפור משלו, ובמקרים מסוימים הסיפור הישן מולבש על החדש (כמו מצדה-תל חי), אז נוצר קשר למקום, נוצרת זיקה.
|
|