|
הטענה באמת פשוטה. שלוש קבוצות קטנטנות, של חמישה חבר'ה כל אחת, מגיעות לפאב ריק מאדם (ואני מקטין את המספרים לטובתך בכוונה) וגודל הפאב הדרוש מונה לפחות 60 מקומות ישיבה - חתיכת פאב. על מנת שלמעשנים (וחבריהם שלא נבהלים מריח בסערות) יהיה מקום לשבת באיזשהו פאב, הם צריכים לחפש לא פחות מאשר קומפלקס. זו לא דרישה סבירה שמאפשרת למעשנים להנות מבילוי בפאבים - זה בדיוק הישראבלוף שאתה מדבר נגדו. תיקנו ישראבלוף אחד באמצעות ישראבלוף שני.
ציבור המעשנים וציבור הלא-מעשנים-אבל-לא-היסטרים שמוכנים לשבת "פעם ב" ליד סיגריה בוערת, מספיק גדול (רוב מוחלט? לא אפול מהכסא) על מנת שהחוק יתחשב בהם ולא יקצה להם מאפרה עם שמונה כסאות בכל פאב ממוצע (האמת שפתרון רבע השטח כל כך הזוי וכל כך יקר לרוב בתי העסק שרובם פשוט יאסרו על העישון וזהו1).
התיקון ניצל סעיף ישן שהתיחס למסעדות ובתי קפה והלביש אותו על פאבים ומועדונים, בלי לחשוב על דקויות כגון ההבדלים באופי הבילוי, כמות האנשים שנוהגת ללכת יחדיו לאותו בילוי, אופי העסקים וגודל השטח האופייני של מקומות הבילוי.
שאלות פשוטות: למה לחלק כל פאב במקום לאפשר חלוקה של הפאבים (פאבים עם התר בהם מותר לעשן ופאבים בהם אסור)? למה לא לחייב את בעל הפאב ליצור חלוקה, אבל לבחור בעצמו את גודל החלל עבור המעשנים ואת גודל החלל עבור לא מעשנים?
התשובה הפשוטה: המלחמה היא בעישון ולא בזכותם של לא מעשנים לעשן אוויר נקי. כפיה ירוקה שהצליחה להראות הישגים מרשימים יותר מהכפיה הדתית עם חוקי הכשרות שלה. לא פחות ולא יותר.
____________ 1 שאלה שעוד לא עניתי לעצמי עליה היא אם המחוקק ידע זאת (ולכן זה ישראבלוף) או שהוא פשוט הדביק את המילה "בית משקה" בסעיף 11 שהתיחס במקור למסעדות, בלי לחשוב על כך יותר מידי (ישראפלופ).
|
|