|
||||
|
||||
אני חושש שתמונה אחת או אפילו קטע שלם בסרט לא היה עושה את המלאכה. אותם עמודים ארוכי תיאור מציגים בפני הקורא את זירת ההתרחשות של הרחוב, המלון, פנים המלון וכל הריהוט והאביזרים שבו עד הפרט הקטן היותר. אלה דברים שהיו משעממים גם בסרט וגם לא היינו מבינים מה תפקידם. זה בדיוק העניין. בספר המספר מלווה את תיאורו (שיש לו סדר מרחבי משלו) בהערות ובפניית תשומת ליבנו לפרטים הקטנים, לסוג הריהוט והאביזרים, לסדקים שבהם, כשכך העניין משמש כאיפיון לרדיפת המעמד הרדודה של בעלת אותו מעון. בלזק נמנע פה מאותו סוג של מסירה "היא ניסתה בכל כוחה להיראות מעל למעמדה" ומחליף זאת בהצגה של הניסיונות הנואשים האלה של מרת ווקה (או כתיב אחר, לא בטוח). איך מעבירים זאת בסרט? תארו לכם 15 דקות שלמות של מצלמה סוקרת רהיטים? הרי לא היינו מבינים מה רוצים מאיתנו. וגם אם היינו מבקרים ממש באותו מקום (נדמה לי שהוא ממש שם בפאריז) ספק אם היינו יודעים לזהות את הסיפור החברתי שמאחורי צלחת סדוקה מסוג מסוים או ספה מתפוררת בסגנון זה או אחר. זו גדולתו של הסיפור פה, שהוא יכול ללוות את תיאורי המרחב בהסברים ולהאיר זוויות נסתרות. אני לא יכול לחשוב על דרך טובה יותר לעשות זאת. וזה עשה בצורה נפלאה. |
|
||||
|
||||
דווקא לפי תיאוריך (אני לא קראתי את אבא גוריו) זה נשמע כמו דבר שבסרט היה מעניין ביותר. המצלמה לא הייתה אמורה לסרוק רהיטים, אלא להראות את הגיבורה סורקת אותם, בוחנת את הסדקים ואת החפצים המתפוררים וכדו'. שתי דקות מזה היו מספיקות להעביר בגדול את התחושה. |
|
||||
|
||||
לא. בשביל להעביר את התחושה האותנטית, אפשר להתלוות לטיול מאורגן של פנסיונרים מרהיט לרהיט באכסניה בה [פיקטיבית] נכתב אבאגוריו, אלו יהיו 45 הדקות הראשונות של הסרט. אחר כך אפשר לעבור לזקן סופר מטבעות בודדים במשך 30 דקות. |
|
||||
|
||||
וואו - נתת לי רעיון אדיר! הפנסיונרים עושים את הסיור הזה, ומעלים זכרונות מטורפים לגבי כל רהיט. באיזה שהוא שלב מוצאים את אחד הקשישים ישן על הספה, וכשמנסים להעיר אותו מסתבר שהוא מת. לא ברור אם זה מוות טבעי. ההסטוריון שמלווה אותם נכנס לפעולה, כשמסתבר שהוא רשם כל הזמן את הזכרונות בלי שאיש ירגיש בכך. זקן אחר מוצא שם צרור ענק של מטבעות ומתיישב לספור אותם, כשהוא טועה כל פעם בספירה ומתחיל מחדש. עדיין אין לי ההמשך, אבל המשך יבוא. שם הסרט יהיה "טועים במספרים". |
|
||||
|
||||
חשוב שתשמרי על הקצב המקורי: אם יש תעלומת רצח, היא חיבת להתברר במערכה ה-15 לפני הסוף ולהתברר כלא מענינת במיוחד. |
|
||||
|
||||
אני רואה שפספסת את הפואנטה: הזקן שמת/נרצח היה בלזק, כמובן, ולאחר גילוי זהותו אינני מחויבת עוד לשמור על שום דבר מקורי - ויכולה לעבור לדברים מקוריים, סוף סוף. |
|
||||
|
||||
גברת באקט (בוקה בפיה) מנסה בכל כוחה להיראות מעל למעמדה, כאשר הבמאי של סידרת הטלוויזיה ''מה יגידו השכנים'' עומד בהצלחה במשימת ההצגה של הניסיונות הנואשים האלה. |
|
||||
|
||||
נכון בשני הבדלים. ראשית, בסדרה זה נעשה דרך מעשיה של הגברת ובעיקר דבריה - דפוס של התנהגות, בעוד שבספר זה נעשה גם (!) באמצעות בחירת הריהוט והארגון של המקום. כך שלספר יש כלי נוסף. שנית הספר מאפשר עיסוק מעמיק יותר בהיסטוריה התרבותית של צרפת, של חילופי דורות, של קבוצות ומעמדות. בסדרה זה קיים אבל מרודד, ןדאי שלא באותה רמה של עומק ופירוט. לא יעזור. המדיום הויזואלי אמנם מציג את הפרטים בצורה חיה יותר אולם לא יכול להעניק להם את אותה תשומת הלב. אין לו אפשרות ל"ארכיאולוגיה," להערות על מה שמוצג. הוא מוגבל יותר על יד יכול התפיסה של הצופה. |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |