בתשובה לeasy, 26/11/07 9:42
 |
|
 |
||
|
||||
 |
זה שאתה לא נזקק להצדיק את היותך כאן בסיבות הסטוריות לא מפריע לאף אחד משכנינו "להשתמש באותה טענה, ובפרט לעקורי 1948 ולצאצאיהם". ע"ע זכות השיבה. זה מוזר לחשוב שהגישה של "לא מכפרים על עוול (שאתה עשית כלפי אחר) בעוול (שהאחר יעשה לך)", תתקבל על דעתו של אותו אחר. הוא דורש צדק! שים לב כמה כמה פעמים משתמשים הערבים במילה "צדק" בטיעונים שלהם. הצדק הוא מבחינתם שהמצב יחזור לקדמותו. אם אתה תסבול עקב כך, הרי זה יהיה ראוי לך שתסבול את תוצאות העוול שגרמת להם. תראה- לא תוכל לחיות פה "בצורה סבירה" כלומר בלי מלחמה מתמדת, בלי ההשלמה של השכנים שלך עם קיומך. ההשלמה הזו יכולה להגיע בשתי דרכים: א. שהם יקבלו ויבינו את הצדק בכך שאתה חי כאן (מה שלא אפשרי כרגע, מפני שאתה אפילו לא טוען שזה צודק שהקמת כאן מדינה, ולהפך- אנחנו הולכים ומכירים בצדק שלהם יותר ויותר) ב. שהם יתיאשו מלכפות עליך את הצדק שלהם. (הבעיה היא שההתנהלות העכשווית הנסוגה של מדינת ישראל מעודדת אותם דווקא בכיוון ההפוך). בגישה של אין-לי-צדק-אבל-אני-מוכן-לפשרות, שתי הדרכים הללו לא מתממשות. צריך להבין- יש כשל בסיסי בגישה הזאת. זה אמנם נכון שלפעמים ניתן להגיע לפשרה ולהשלמה הדדית גם בלי מיצוי הצדק המוחלט של כל אחד מהצדדים, אבל התנאי הראשוני לאפשרות של פשרה הוא המעמד השוויוני של הצדדים. אם אחד הצדדים אינו בטוח שהוא צודק כמו הצד השני, אין אפשרות לעשות פשרה. הדוגמא הקלאסית של "שניים אוחזים בטלית זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי- יחלוקו", קיימת רק אם שניהם אומרים "כולה שלי". אם אחד אומר "חציה שלי" הם חולקים רק במחצית שעליה המחלוקת. אם האחד טוען שהוא רק מצא את הטלית אבל הוא רוצה אותה כי היא חמה וטובה לו והשני טוען שהטלית כולה שלו, ברור שכל הטלית תוחזר לבעליה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא מעניינים אותי הנימוקים של השכנים. אני מתיחס אליהם בדיוק כפי שאני מתיחס אל הטיעונים שלך בדבר זכותנו ההסטורית - זה אולי נכון ואולי לא נכון, אבל בכל מקרה זה לא רלוונטי. מבחינתי הם יכולים לדרוש צדק עד שיקפא הגיהנום. לא על חשבוני. אני לא גרשתי אותם, לא טבחתי בהם ולא השתלטתי על אדמתם. ההבדל ביני ובינך/ביניהם, הוא שאני מוכן לחפש פשרה שאולי לא תהיה צודקת ואולי לא תכפר על עוול אמיתי או מדומיין, אבל היא תאפשר לכל הצדדים שמעוניינים בכך לחיות כאן בשלום. את והם (אלו שתובעים את זכות השיבה) לא מעוניינים בפשרה. ההסטוריה מראה לנו, שמי שהסכים לפשרה, הקים מדינה ומי שסרב לפשרה דורש "צדק" כבר 60 שנים. כבר אמרתי, אני אופטימי. מתישהו גם הם יבינו שפשרה עדיפה להם על "צדק". השאלה היא אם את תביני את זה. משל הטלית הוא יפה, אבל ב-1948 מי שאמר "כולה שלי" נשאר בלי כלום ומי שאמר "יחלוקו" חי במדינה ריבונית כבר 60 שנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוטב לזנוח את משל הטלית, שאינו רלוונטי ואינו אנלוגי. סוגיית ''שניים האוחזין בטלית'' אינה דנה במחלוקת בין שניים הטוענים לבעלות על הטלית מימים ימימה, שירשו אותה מאבותיהם או שרכשו אותה בכספם, אלא ויכוח בין שניים אשר כל אחד מהם רק מצא את הטלית אבל הוא רוצה אותה כי היא חמה וטובה לו, וכל הדיון הוא איך פוסקים מי משני המוצאים זכאי לבעלות עליה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |