|
זה שאתה לא נזקק להצדיק את היותך כאן בסיבות הסטוריות לא מפריע לאף אחד משכנינו "להשתמש באותה טענה, ובפרט לעקורי 1948 ולצאצאיהם". ע"ע זכות השיבה.
זה מוזר לחשוב שהגישה של "לא מכפרים על עוול (שאתה עשית כלפי אחר) בעוול (שהאחר יעשה לך)", תתקבל על דעתו של אותו אחר. הוא דורש צדק! שים לב כמה כמה פעמים משתמשים הערבים במילה "צדק" בטיעונים שלהם. הצדק הוא מבחינתם שהמצב יחזור לקדמותו. אם אתה תסבול עקב כך, הרי זה יהיה ראוי לך שתסבול את תוצאות העוול שגרמת להם.
תראה- לא תוכל לחיות פה "בצורה סבירה" כלומר בלי מלחמה מתמדת, בלי ההשלמה של השכנים שלך עם קיומך. ההשלמה הזו יכולה להגיע בשתי דרכים: א. שהם יקבלו ויבינו את הצדק בכך שאתה חי כאן (מה שלא אפשרי כרגע, מפני שאתה אפילו לא טוען שזה צודק שהקמת כאן מדינה, ולהפך- אנחנו הולכים ומכירים בצדק שלהם יותר ויותר) ב. שהם יתיאשו מלכפות עליך את הצדק שלהם. (הבעיה היא שההתנהלות העכשווית הנסוגה של מדינת ישראל מעודדת אותם דווקא בכיוון ההפוך). בגישה של אין-לי-צדק-אבל-אני-מוכן-לפשרות, שתי הדרכים הללו לא מתממשות.
צריך להבין- יש כשל בסיסי בגישה הזאת. זה אמנם נכון שלפעמים ניתן להגיע לפשרה ולהשלמה הדדית גם בלי מיצוי הצדק המוחלט של כל אחד מהצדדים, אבל התנאי הראשוני לאפשרות של פשרה הוא המעמד השוויוני של הצדדים. אם אחד הצדדים אינו בטוח שהוא צודק כמו הצד השני, אין אפשרות לעשות פשרה. הדוגמא הקלאסית של "שניים אוחזים בטלית זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי- יחלוקו", קיימת רק אם שניהם אומרים "כולה שלי". אם אחד אומר "חציה שלי" הם חולקים רק במחצית שעליה המחלוקת. אם האחד טוען שהוא רק מצא את הטלית אבל הוא רוצה אותה כי היא חמה וטובה לו והשני טוען שהטלית כולה שלו, ברור שכל הטלית תוחזר לבעליה.
|
|