בתשובה לעומר, 09/11/07 17:39
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בעיני זה תהליך של רכישת ידע, כל ידע שהוא, כולל שפה, לא משנה אם היא שפה זרה או שפת אם. כפי שכתבתי והסברתי שוב ושוב, אני לא משתמשת בכל הידע הלשוני של ביום יום. אני יודעת, למשל, שמבחינה תקנית לא תבוא "את" לפני נושא במשפטי קיום ושייכות ("יש לי הספר" ולא" יש לי את הספר"). האם אני מדברת כך? לפעמים. לפעמים אני אומרת "את הספר" או "ת'ספר" או פשוט מנסחת את המשפט אחרת. אבל יש לי מודעות לזה והיא מקננת לי בראש, בין אם אני בוחרת כך או אחרת. השאלה עד כמה אכפת לי באותו הרגע. כשאני מדברת עם אדם בעל מודעות לשונית גבוהה, אני מקפידה הרבה יותר, וגם כשאני כותבת. בשאר הזמן, יצא - יצא, לא יצא - לא נורא. לעומת זאת, "חמש שקל" אני לא אומרת, אבל בניגוד לויתור על "את", בזה אני לא צריכה להשקיע אנרגיה: לא דיברו אלי כך והפרדה לזכר ולנקבה היא פעולה שאני עושה באופן טבעי. אבל לבחירה מסוימת, כמו לכל הרגל אחר, אפשר להתרגל אם רוצים. השאלה האם רוצים. מדוע אני בוחרת כך או אחרת? עניין של חשיבות והעדפה. לי זה חשוב. שינוי הרגלים הוא לא דבר כה דרמטי. אני משוכנעת שכל אחד מאתנו שינה לפחות הרגל ביתי אחד בבגרותו. אמנם, הוא גודל וחונך באופן מסוים, אבל עם השנים הוא הגיע למסקנה שהוא מעדיף לבחור אחרת. בעיני שפה לא שונה מכל הרגל אחר. אמא שלי חינכה אותי לעברית הטובה ביותר שהיא מכירה, אבל היא לא מורה ללשון. בתה, לעומת זאת, נאבקה במשך שנים במשיכה הטבעית שיש לה לתחום מילדות; הלכה לטכניון, עשתה עם עצמה עוד כל מיני דברים שלא התאימו לה, ניסתה ללמוד דברים "מעשיים" שהיא לא אהבה (והם לא אהבו אותה בחזרה...) ובסוף זרקה את הביטחון הכלכלי לעזאזל והיום היא סטודנטית ללשון (שנה שלישית), אם זה עונה לך על השאלה... יש אנשים שמבחינתם "חמש שקל" ו"חמישה שקלים" הם היינו הך. לגיטימי. יש דעה רווחת שהשפה היא השפה המדוברת, וכל מה שמדובר הוא תקין באותה המידה; זכותם. בעיני שפה היא יותר מתקשורת, ואני בוחרת אחרת, כי זה מה שעושה לי טוב. אגב, תהייה לסיום, ותהיו כנים: כמה מכם אומרים "שתי שקל"? או "חמש ילדים"? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי ש''שתי שקל'', זה הרבה יותר נפוץ מ''חמש ילדים''. מישהו ניסה להסביר פעם, הסבר שלצערי אינו זכור לי - מדוע שגיאות היפוך הזכר והנקבה הן הכי נפוצות דווקא ביחס לכסף. אולי נאמר שם שזה משום שמקודם היו ''שתי לירות'', אבל נראה לי שההסבר הזה תקף בעיקר לאנשים שהם מבוגרים מספיק ולא לכל האוכלוסיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא שואלת נפוץ, לא שואלת ממוצע, ולא מעניינת אותי הסטטיסטיקה. אני שואלת ספציפית את האנשים שקוראים ו/או כותבים בדיון הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, הבנתי, אבל חשבתי שאולי מישהו ימצא עניין-מה בפרטים שהוספתי. יש לזכור שאת התגובות קוראים איילים רבים ולא רק המוגב עצמו. לשאלתך: אישית, מעולם לא אמרתי דברים מסוג "שתי שקל", "חמש ילדים" וכיו"ב, אך אלה אינם מפריעים לי כשהם מופיעים בדיבורם של אחרים. על פי החתך הסוציולוגי-השכלתי של האיילים, כפי שהוא משתקף בכתיבתם - נראה לי כי רבים האיילים המדברים עברית תקנית, גם אם הם מתנגדים, עקרונית, לרעיון התקניות הלשונית כצורך או כחובה (וזה נשמע אצלך כצורך או כחובה. ההסברים המפליגים על כך ש"זה מה שעושה לך טוב" - אינם משכנעים, איכשהו. יש בתגובותייך נימה מיסיונרית יותר מדי בולטת מכדי שזה יהיה רק עניין של "עושה לי טוב"). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה צורך *שלי*, זה לא צורך מדיני... וחובה? ובכן, כפי שכתבתי חזור וכתוב: כל אחד יכול לדבר איך שבא לו; הדבר היחידי שבעיני הוא חובה זה החינוך וההשכלה. אני מסכימה עם האמרה "ידע זה כוח". אם אגיד שהחינוך בבתי הספר כיום (טוב, לא ממש כיום, כי כבר 3 שבועות יש שביתה...) ברמה נמוכה מהרצוי (בכל התחומים, לאו דווקא בלשון) זו תהיה דעה חדשנית ומפתיעה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך מסתדר "זה צורך *שלי*, זה לא צורך מדיני... וחובה?" עם "הדבר היחידי שבעיני הוא חובה זה החינוך וההשכלה"? אם זה צורך שלך בלבד, למה לכפות על מאות אלפי ילדים כיום, ומליונים לאורך השנים, ללמוד את הדיאלקט הספיציפי שלך? איזה צורך יש בכך? למה זו חובה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה צורך שלי *להשתמש* בזה. אין לי שאיפות לכפות שימוש על אף אחד אחר, אני כן בעד השכלה. ללמוד על השפה שלך זה בעיני חשוב בדיוק כפי שחשוב ללמוד ספרות, היסטוריה, תנ"ך וכל מה שקשור בתרבויות בכלל ובתרבות שלך בפרט. בעיני (ואני ממש לא היחידה) השפה היא חלק מהתרבות. אתה חושב שכל המקצועות האלה מיותרים? גם אם כן, זה כבר דיון אחר. אגב לקרוא לעברית "תקנית" "דיאלקט ספציפי שלי" זה באמת מחמיא לי מאד, אבל דומני שנסחפת קשות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
What up trilliane? אני אף פעם לא אומר "שתי שקל" אבל הרבה פעמים יוצא לי להגיד "חמש ילדים", אבל הכי נפוץ זה שאני אומר "חמש ילדים. אה.. חמישה."
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי, זה בגלל שזה מאד איטואיטיבי ששתי זה נקבה ושני זה זכר. לעומת זאת, חמש נקבה? חמישה זכר? זה מנוגד לאינטואציה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניחוש שלי למה היפוך הזכר והנקבה נפוץ ביחס לכסף: כי תודעתית, בציון מחירים אנחנו לא באמת סופרים שקלים, אלא מתייחסים לכמות מופשטת, ו"שקלים" רק מתאר אותה. והרי פיזית אנחנו לא סופרים שום דבר, או לא את הדבר הנכון: עשרה שקלים וחמישה שקלים מתבטאים טיפוסית בחפץ פיזי אחד, ובכלל לך תספור אחד-עשר-תשעים-וחמש. ואם זו כמות מופשטת, מתאים יותר להשתמש בצורת המספר הסתמי. יש איזה כלל באיזה מגדר תקני להשתמש לציון המספר הסתמי, שאני אף-פעם לא זוכר ("שתיים זה פחות מחמש" או "שניים זה פחות מחמישה"?), אבל הוא בבירור די שרירותי, ונדמה לי שהעברית המדוברת מאוד מעדיפה בו נקבה (ניחוש למה - כי החל מ-3, צורת הנקבה פשוטה יותר והזכר נגזר ממנה, ומתחת 3 הצורות סימטריות מבחינה זו). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה מכם אומרים "שבעים וששה אחוזים נקודה שתיים"? (אחת ההוכחות הכי משכנעות לקיומו של אלוהים היא בכך שכל הx-יות - עשיריות, מאיות, אלפיות וכו' - הן בלשון נקבה, אחרת הדיבור בשברים עשרוניים היה מחייב השכלה גבוהה) |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |