 |
אתה תסלח לי, אני מקווה, אם אני אנסה לחזור למקרה הקונקרטי. למרות שאפשר להדיין שעות על הזכות (ואולי החובה) לשדוד את סבתו של מי שהתעמר בך בתיכון כדי לקנות תרופות-מצילות-חיים לקרוב משפחה שלך, אני אמנע מכך. הסיבה לכך פשוטה מאוד - אני לא רואה טעם גדול בדיון על קוצו של יו''ד כאשר המקרה שלפנינו, כך נדמה לי, פשוט בהרבה.
עד כמה מותר, אתה שואל, לפגוע באוכלוסיה אזרחית של מדינת האויב כדי למנוע את הפגיעה באוכלוסיה אזרחית שלך. אבל במלחמה האחרונה ישראל ביצעה פעולות רבות בהן השאלה ''מי נכלל בקבוצת ''בני המוות'' ולמי יש חסינות'' כלל לא עניינה אותה (וכפי שאחרים מציינים בדיון הזה - לא היתה צריכה לעניין אותה). מבחינת ישראל כל מי שזז בדרום לבנון (אחרי שישראל כמובן הכריזה על כך) הוא אויב, והיא הרשתה לעצמה, לדוגמה, להפציץ כלי רכב שנעו בדרום לבנון והיו בהם אזרחים, או לירות בבני משפחה לא חמושים מטווח קרוב.
אני מקווה שתסכים איתי, שגם אם מותר לך להתנהג באופן שונה כשחיי אזרחיך בסכנה על מנת לשמור עליהם, זה לא אומר שהרסן המוסרי מותר כולו. השאלה האם בוצע מאמץ כשלהו, מעבר למס שפתיים סמלי, למנוע פגיעה מיותרת באזרחי לבנון. התשובה שלי היא שלילית. היא שלילית לא רק בעקבות בחינת התוצאות (בחינה שעשויה להיות בעייתית) אלא גם בעקבות התגובה הציבורית והשלטונית במהלך המלחמה - והיו אינדיקציות רבות לפגיעה מיותרת באזרחים במהלך המלחמה, שאם נענו אזי התגובה היתה קריאות בסגנון אנשלוביץ להגביר את הפגיעה הזו - וגם כיום.
השאלה האם חוסר מאמץ זה שלא לפגוע באזרחי האויב סייע לבטחון אזרחי ישראל היא אמנם לא פשוטה (אף אחד, למרות מה שאנשלוביץ מציין, לא יכול בודאות לדעת מה היה קורה אילו) אבל אני מרשה לעצמי לנחש שהתרומה של פצצות המצרר - ולא סתם אני חוזר לדוגמה הזו - לבטחון אזרחי ישראל היתה אינפיניטיסמלית לכל היותר, ובהחלט יתכן שלטווח הארוך אף שלילית.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש