בתשובה ליהונתן אורן, 26/06/07 23:59
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לגבי המשפט האחרון שלך - לאו דווקא. כל הסרטים על מורה כריזמטי בכיתה בעייתית בשכונת עוני (מישל פייפר ב"gagsters' paradize" או איך שקראו לסרט, רובין ויליאמס ב"ללכת שבי אחריו" וסידני פואטייה ב"לאדוני באהבה") תמיד מצטיירים אצלי כסרטי חניכה לקפיטליזם ואפילו אולטרא-קפיטליזם - הטובים יצליחו, וילדי משכנות העוני יכולים לגרור את עצמם בשערות ראשם החוצה לקולג' יוקרתי, אם רק ירצו בכך מספיק. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
תודעה כוזבת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור, אבל אלה סרטים אידיאולוגיים מובהקים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Dangerous Minds. הפרדייז זה שיר הראפ המעצבן שדחפו לכל מקום, וגם לסרט.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צודקים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"ללכת שבי אחריו" הוא מז'אנר הכיתה-בעייתית-בשכונת-עוני? זה חדש לי. עד כמה שזכור לי, מדובר בפנימיית בנים יוקרתית ונוקשה לבני טובים, ואביו של הנער שמתאבד בסוף אמור להיות אדם חשוב, פוליטיקאי או משהו כזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, נכון. אבל עדיין הערכים שמעלים שם על נס הם אינדיבידואליזם, יצירתיות אישית, הלמידה כאמצעי להגעה לטראנס שכרוך בהתעלות מעל העדר. אולי סתם היסחפות שלי. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |