בתשובה לרון בן-יעקב, 03/07/07 20:39
 |
|
 |
||
|
||||
 |
טוב, אנו לא חייבים לקבל את הפרשנות של חאליד'י. אם אפשר להגיד ש"הריבונות היהודית הוקמה [...] בניגוד להצהרות ולהכרה המוסרית-מדינית של הגוםים הבינלאומיים" אז אפשר גם להגיד שעצרת האו"ם בנוב' 47 פעלה "בניגוד להצהרות ולהכרה המוסרית-מדינית של הגופים הבינלאומיים". אני לא ממש בטוח, אבל לדעתי בריטניה דוקא כן פזרה הבטחות בנוגע למימוש הריבונות הערבית בד בבד עם הצהרת בלפור (הסכם סייקס פיקו) אלא שבאותו זמן דובר על ריבונות האשמית פאן-ערבית. באותו זמן לא דובר על לאומיות פלשתינאית ספאראטיסטית והפלשתינאים גם לא דרשו אותה. מבחינת הבית הלאומי היהודי, החלטת עצרת האו"ם היתה המשך של הצהרת בלפור. מה שאין כן לגבי הפלשתינאים. התפוררות הממלכה הערבית-האשמית של עיראק והמרד הערבי בפלשתינה של 1938 הבשיל את הלאומיות הפלשתינאית והחלטת האו"ם על הקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל – מדינה יהודית ומדינה ערבית היא קו פרשת מים בהיסטוריה הפלשתינית ולא הציונית. באשר לסתירות שבהגשמת מסמך העקרונות של וילסון, איש אינו טוען שהיה זה פשוט, קל ונטול אסונות (שוב נרשום את השנים 1918-1945), אבל השורה הסופית היא שהתאוריה הוילסונית יצוקה ביסודותיהן של אירלנד, אוסטריה, הונגריה, רומניה, המדינות הבלטיות, אוקראינה, בלארוס, מולדביה, צ'כיה, סלובקיה, קרואטיה, בוסניה, סלובניה, סרביה, מקדוניה וקוסובו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אתה יכול שלא לקבל את הפרשנות אבל השאהל היא למה, לפחות לשם הדיון. אגב הטענה אומרת בפרוש שהחלטת 47 נובעת במישרין מהצהרת בלפור ומכתב המנדט, ז"א בניגוד לעקרונות ההכרה בזכות הריבונות של ווילסון וחבר הלאומים. הטענה גם מוסיפה שבריטניה פיזרה הצהרות מופשטות אבל פעלה בניגוד להן. מבחינת הטענה, פרשת המים לא היו הארועים בין 1938-48 אלא החלטות הבינלאומית 1917-21. הדוגמאות ממקומות אחרים בעייתיות גם הן (1) כי קשה לטעון אוניברסליות מצד אחד וסטיה מעקרונות כלליים במקום אחר, (2) הן רק מחזקות את הפרשנות שבפלסטינה ניגרם עוול בגלל הסטיה מהעקרונות, (3) ועדיין הן נשארות דוגמאות שלא עוזרות לפתור את הבעיה הן במישור הפרשנות ההיסטורית והן למצב הנכחי. אני דווקא חשבתי שיהיה לך מה לומר על ההשוואה שעשיתי בין הציונות של אז והמתנחלים של היום. אם מקבלים את הפרשנות שאומרת שהזכות הההיסטורית-אבסטרקטית היהודית גברה על הזכות הטריטוריאלית-ממשית הערבי, אז יש למנחלים טיעון חזק ביד, אבל הוא מעין טיעון פירוס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מציב לי אתגר קשה מאד בגלל התסבוכת שיצרה המדיניות הבריטית בין הצהרת בלפור, הסכם סייקס פיקו, הסכמי ורסאי ולבסוף תכנית החלוקה. מאוחר יותר אנסה לתת תשובה מפורטת. כרגע אסתפק בהערה שאני לא חושב שהכרה לאומית-ליברלית, עקרונות וילסון או הסכמי ורסאי מבטיחים לכל קבוצה אתנית, מימוש של ריבונותה בכל מקום בו יש לה רוב מקומי (אחרת הסודטים היו נמסרים לגרמניה ולא לצ'כיה). מדוע לכן צריך לומר כי "הזכות הההיסטורית-אבסטרקטית היהודית גברה על הזכות הטריטוריאלית-ממשית הערבית"? אפשר לומר שבמדינה היהודית גברה זכותו של העם היהודי למימוש ריבונותו ובמדינה הערבית יכלה לגבור זכותו של העם הערבי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האתגר אינו מאד קשה. הפוליטיקה הבין לאומית, וגם הפנימית, תמיד היו מלאות סתירות בין הצבע והכיסוי האידאולוגי ובין האינטרסים שהניעו את הכוחות השונים. הפער היה גדול ביחוד בארה''ב (הזכרת את ארה''ב הוילסונית) , יכולת לראות את הניתוק שכה איפיין את ארה''ב למעשה מאז היווסדה, בין המלל האידאולוגי לפרקטיקה. אצל הבריטים והצרפתים היתה פחות צביעות. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |