|
המסביר, בהסברו בתגובה 448575 לגבי מה שלומדים בלימודי מגדר: "שגם אם הם מביאים פרחים זה בגלל שהם רוצים משהו".
לא הפמיניזם גילה את זה, הבוטניקה גילתה את זה, ובכל זאת - לפני שנים (20, אולי יותר) היו פמיניסטיות שנהגו לדבר על זה בכל מיני סגנונות, סרקסטיים יותר ופחות, כחלק מהפגנות הבוז הפמיניסטי דאז לתרבות החיזור המערבית ולתכליתיות הקרה (העטופה רומנטיקה מזוייפת) שעל ברכיה חונכו הבנות באשר לתפקידן עם נישואיהן:
הפרח, כלומר - החלק הצבעוני, היפה, המושך את העין והניחוחי (לא תמיד) המתנוסס עפי"ר בראש הגבעול - הוא-הוא, הוא ולא אחר - הריהו איבר המין של הצמח, שבמרכזו השחלה וסביבה האבקנים.
כך, באופן סמלי, בימים ההם (ופה ושם גם בזמן הזה), היה הגבר המחזר מביא לנערה המחוזרת זר פרחים - זר של אברי מין יפים ובשומים - ובכך היה מעביר לה בעדינות, באופן עקיף ובלי מילים מפורשות, את המסר: את היא הנבחרת שלי, איתך אני רוצה קשר ארוך-טווח למטרה הכפולה: הנאת הגוף - ובצידה מסירת הגנים הלאה, להקמת הדור הבא.
למען האמת, עכשיו, ממרחק הזמן, כבר לא לגמרי ברור או זכור לי מה, בהמשלה היפה הזאת, היה ראוי כל כך לבוז ולסרקזם :-]
היו ימים בהם עוד לא היו שמים את הפרחים בצנצנות ריבה של אוסם, אלא באגרטלים שקדריהם היו אמנים בתחומם והקדישו מחשבה רבה, מאמץ רב, וכנראה, לפחות בחלק מן המקרים - גם זמן לא מועט - לעיצובם וליופיים של האגרטלים. נדמה לי שהוקדשה גם תשומת לב מסויימת להתאמת מראה האגרטל למראה הפרחים (הרבה לפני שהבתיה-עוזיאלות והאודטות למיניהן גילו את סידורי הפרחים היפניים).
אם כי לבעיית רקבון הפרחים עוד אין לי פתרון (נדמה לי שישנן דרכים להארכת חייהם, אלא שאני רוצחת פרחים/עציצים ידועה ומורשעת ואל לי לדבר).
|
|