|
המאפיין של התבונה הוא העמדת מגוון התופעות שאנחנו מוצאים בעולם על מערכת חוקים אחת, שנכונה לכל התופעות. במלים אחרות, התבונה היא מוניסטית (אחת) ואוניברסאלית (לכל התופעות). מכך גם נלמד שאם בני-אדם יכירו בעליונות התבונה (ז"א, יצאו מחשכת הטעות והבורות), כל אדם יוכל למצוא את מקומו בסדר האוניברסאלי. מאחר שיש סדר אוניברסאלי אחד (מוניסטית), לא יהיו חיכוכים בין בני-אדם. מאחר שזה מעולם לא עבד, חסידי שלטון התבונה היו זקוקים למדינה חזקה כדי להשליט את שלטון התבונה. ההסברים שהם סיפקו לצורך הזמני בכפייה באמצעות כוח המדינה הם הסברים שמוכרים לכולנו: תקופת מעבר בין תודעה כבושה לשחרור התודעה, אלמנטים קונטרה-רבולוציוניים שמחבלים בתודעה התבונית של ההמונים וכדומה.
המאפיינים של היצר הם הפוכים לאלו של התבונה. היצר מורגש רק ע"י האדם שהוא בעל-היצר, ולכל אדם יש את היצרים שלו. במלים אחרות, היצר הוא פרטיקולארי (לאדם) ופלורליסטי (כי יש הרבה בני-אדם). מאפיין חשוב נוסף הוא האימננטיות של היצר: אם אנחנו פוסלים את הרעיון של אמות-מידה תבוניות אוניברסאליות לשפיטת מטרותיהם של בני האדם, אנחנו מגיעים למצב שבו אני מעדיף את היצר שלי *באשר הוא שלי*. אפשר להראות את ה"התדרדרות" מרעיונות כאלה לפשיזם, אבל זה נראה לי לא נחוץ. בהתבוננות שטחית בפשיזם אנחנו רואים את כל המאפיינים של האלהת היצר: החשיבות של האומה שלי *באשר היא שלי*, הסירוב לקבל אמות מידה אוניברסאליות, "רוח העם" האימננטית שמנוגדת ל"תבוניות הקרה" ונמצאת במעמקי הווייתו של האדם, המנהיג שראוי להנהיג בגלל כוח הרצון החזק שמייצג את רוח האומה וכדומה.
שתי הערות. ראשית, זה ניתוח אחד ויש ניתוחים אלטרנטיביים. שנית, אני לא חושב שתהליכים חברתיים תלויים בתולדות הרעיונות, אף כי אני נוטה לחשוב שלרעיונות יש חלק חשוב בהתפתחויות החברתיות.
|
|