בתשובה להאייל האלמוני, 04/04/07 16:10
התנתקות שנייה 437370
שוקי שמאל • בתשובה להאייל האלמוני יום ד', 4/4/2007, 16:47
הבעיה היא שלאורך זמן הגישה הזו (נכס בר-מימוש) לא הוכיחה את עצמה. איכשהו מעולם לא נוצרה קונסטלציה שיכלה להביא להסכם על פירוז גרעיני של האיזור. אם הקונסטלציה לא נוצרה כאשר לשוםמדינה מוסלמית לא היה נשק לא קונבנציונלי מדוע שהיא תיוצר עכשיו?
כמו בשאלת ההתנחלויות, השאלה היא האם אנו צריכים למנוע מעצמנו לעשות מהלכים התואמים את האינטרסים שלנו רק משום שאיננו מצליחים לגבות מאויבינו שום תשלום בעבורם?
ומצד שני, מהו בדיוק ערכו של התשלום התאורטי הנ"ל? נניח שכל שכנותינו יסכימו להתחייב לפירוז, מה מידת הבטחון שנוכל לקבל שהן יקיימו את התחיבויותיהן? לא רב מאוד, אני מניח.
נרשמו מימושים? 437395
האייל האלמוני • בתשובה לשוקי שמאל יום ד', 4/4/2007, 20:46
המודל הסביר יותר לתמורה הוא מטרייה גרעינית או אסטרטגית אחרת מארה"ב (ואירופה?).
נרשמו מימושים? 437438
שוקי שמאל • בתשובה להאייל האלמוני יום ה', 5/4/2007, 16:10
אני מתקשה מאוד להאמין שהאירופאים יסכימו לכל צורה שהיא של הכללת ישראל במסגרת ההתחיבויות שלהן (בין אם תקרא לכך מטרייה גרעינית, או מטריית נאט"ו או כל צורה אחרת). ומצד שני אני סבור שלא צריך להתיחס להתחייבויות אירופיות ביותר אמינות מאשר להתחיבויות ערביות.
גם ביחס לארה"ב נראה שהיקף ההתחייבות שלה לישראל נראה לה מספיק בהחלט ולא צפוייה הרחבה כלשהי של ההתחייבות האלו.
נאמר כאן בדיון, שארה"ב הפעילה את הרכבת האוירית לישראל במלחמת יוה"כ רק לאחר איום של גולדה מאיר להשתמש בנשק גרעיני. קשה לי מאוד להאמין שזהו תיאור אמין/מלא של המצב ואני ממש לא זוכר אותו בצורה הזאת. מצד אחד היו שמועות על דיין שדיבר בפני ועדת הבטחון של הכנסת על "חורבן בית שלישי" ועל "חימוש הנשק הגרעיני". מצד שני ובלא שנעשה קשר, דובר על מחסור בציוד צבאי (בפרט מטוסים) ועל עיכובים בהפעלת הרכבת האוירית. העיכובים נגרמו בגלל שמדינות אירופה סירבו לשמש תחנות ביניים לרכבת (בסופו של דבר הרכבת עברה דרך פורטוגל אאל"ט) ולא בגלל הצורך באיום ישראלי.
לארה"ב (כלומר להנרי קיסינג'ר שהיה אז ראש המועצה לבטחון לאומי או שר החוץ) היו מספיק מניעים לשגר את רכבת האויר גם ללא איומים ישראליים. נכון אמנם שהנתק בין סאדאת ליועצים הסובייטיים במצריים חל חודשים לפני המלחמה, אבל הנתק המצרי-סובייטי אז היה רחוק מלהקלט כסופי בתודעה. מצריים וסוריה היו מדינות לקוחות של בריה"מ בעוד ירדן היתה לקוחה בעיקר של בריטניה (אפילו היחסים עם סעודיה היו הרבה פחות קרובים מאשר היום, משום שלארה"ב היו קשרים בעלי עדיפות עם איראן). תבוסה של לקוחה אמריקאית מול לקוחות סובייטיים היתה סיבה מספיקה לדאגה בארה"ב שלא לדבר על התגובות הצפויות של הקהילה היהודית בארה"ב (הדבר האחרון הדרוש לממשל ניכסון הנתון בשיאו של משבר וייטנאם).
אז כמו היום לארה"ב יש אינטרס בקיומה של ישראל, אך לא כזה שיספיק כדי לגרור אותה למלחמה טוטאלית מול העולם האיסלמי. (נניח רכבת אוירית וטילי פטריוט - כן, מעורבות של צבא ארה"ב - אולי לא).
מדינאי אמור למקסם את הרווח מכל מהלך שהוא יוזם. השאלה היא, מה קורה כאשר לא מצליחים לממש רווחים כאלה. עד מתי צריך להמתין להם? מתי ההמתנה הופכת למצב המונע ממך עשיית צעדים שהם חיוניים לבטחונך?
ראינו רק לאחרונה כיצד ישראל נטלה על עצמה סיכונים גדולים מדי, שכנראה לא הוערכו כראוי, לבטחון אזרחיה, רק בגלל בטחון יתר בטכנולוגיה אוירית "מכרעת". האם האופציה הגרעינית לא יכולה ל"עודד" הסתבכויות ישראליות בקנה מידה עוד יותר רחב ומסוכן?
נראה שהדבר העיקרי שעושה האופציה הגרעינית של ישראל הוא השתרשות התפיסה של ישראל כמעצמה איזורית בעיני כל העולם ובעיניה עצמה בפרט. נזקה של תפיסה זו אינו שווה לערכה של האופציה הגרעינית כאמצעי תגמול אפקטיבי (אפקטיביות מסופקת מאוד).
חזרה לעמוד הראשי
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים
האייל הקורא RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש © כל הזכויות שמורות