|
סופר יכול להכליל בספרו מינונים כאלה ואחרים של מלח ופלפל בצורת "מדע".
א.ב. יהושע עבר תקופת הכנה לקראת ובעת כתיבת ספרו היפה והמרשים, "השיבה להודו". הוא עבר שיחות עם רופא/ים מרדים/ים וביקר בחדר הניתוח ע"מ לראות את העבודה בעת שהיא מתבצעת. מאוחר יותר, בכתבה נרחבת (במעריב, אזא"מ) רואיין רופא מרדים שהצביע על טעויות הקשורות בתיאורים המקצועיים בתחום זה. יהושע, מצידו, לא התרגש, והסביר את המובן מאליו: זה איננו ספר לימוד, זהו ספר קריאה, האי-דיוקים הם עניין בלתי נמנע והוא מודע לקיומם.
וזה כשמדובר באדם שהוא גם סופר נפלא וגם בעל מה שניתן להיגדר כ"אתיקה מקצועית גבוהה", בתחומו. לא אנסה להיזכר עכשיו בדוגמאות לסופרים פחות נפלאים ופחות אחראים.
זה מסוג הדברים שהסופר, שלא כמדען, יכול להרשות לעצמו. אז מקסימום יתפלקו לו כל מיני שטויות, והקוראים, ברובם, אפילו לא יבינו שאלה שטויות.
כאשר צוות הכולל, בין השאר, מהנדסים, ביולוגים, כימאים, רופאים כלליים, רופאים אונקולוגים ומומחים לאנדוקרינולוגיה, יושב בצוותא, בתהליך אינטראקטיבי מתמיד הכולל החלפת מידע והצלבת מידע, ועובד במשך שנים על פיתוח מכשיר כימותראפי - חבריו אינם יכולים להרשות לעצמם את חירויות הסופר. עבודתם היא הרת גורל, הרת תקוות, וגם, באופן כמעט בלתי נמנע - הרת גורל. עבודה זו חייבת להיצמד לממצאים המדעיים ולדייק באופן מקסימלי. לו היו מבססים את פיתוחיהם על אגדות האחים גרים במקום על המדע - אוי להם ואבוי לנו. אתה יכול לקרוא לזה "חנוקים", אם תרצה, ואילו אני אוכל לומר - *למרבה המזל* - הם "חנוקים", כביכול.
אבל לומר שלא נדרשת מהם למדנות רבה, וכי למדנותם של סופרים היא גדולה משלהם - זוהי אמירה מטופשת להפליא, מן היותר מביכות שנפלטו כאן לאחרונה.
|
|