|
||||
|
||||
1. סליחה? את מנסה להגיד לי שלמרות הצלחתו הפנומנלית (בהנחה שהיא באמת היתה כזאת) לא ניסו לשחזר אותה במוסדות אחרים, בזמנים אחרים ובתנאים אחרים? או שאת אומרת שניסו והצליחו, ומשום מה היא לא הפכה להיות השיטה המקובלת? כפי שהצהרתי לא אחת אני מומחה קטן מאד לענייני חינוך, אבל את זה קשה לי לקנות. בקרוב אפגש עם קרוב משפחה שלי שהוא ד"ר לחינוך, ואשאל אותו. בנוסף, אני לא טוען שהשיטה לא טובה. אני טוען שאני לא יודע. אני טוען שגם את וגם האלמונית לא יודעות. יש לי הרגשה מאד חזקה שאף אחד לא יודע. יש לי הרגשה חזקה לא פחות שאין דבר כזה "השיטה הכי טובה". לכל משפחה, אני מניח, יש איזושהי שיטה שיכולה להיות אופטימלית עבורה (לכל ילד בנפרד), ואני לא שולל על הסף את האפשרות שעבור חלק מההורים, חלק מהילדים וחלק מהזמן ענישה גופנית עשויה להיות בדיוק זאת. אני גם לא מתכחש לעובדה שאצל חלק מההורים ענישה גופנית היא פשוט הפתרון הקל, אצל חלק אחר היא משמשת פורקן לאגרסיות, ויש מופרעים שמתעללים בילדיהם בצורה שמחייבת התערבות נחרצת בגלל בעיות נפשיות שלהם. אם הטענה היתה באה מהכיוון של מדרון חלקלק והצורך להעמיד טאבו חד משמעי ובלתי מתפשר כדי להלחם בתופעות האלה, הייתי מגלה הרבה יותר סימפטיה. |
|
||||
|
||||
אני לא אומרת כלום. תשאל את הקרוב שלך ותרשום מה שיאמר. מי בכלל דיבר על "השיטה הכי טובה"? זה מושג שאתה הכנסת לדיון. מהתיאור בתגובה החדשה של ניצה תגובה 424613 נראה לי שענישה גופנית היא בעיקר פטיש שנועד להרוג זבוב (או אולי פשוט מעידה על חוסר מסוים בארגז הכלים ההורי). |
|
||||
|
||||
מהתיאורים אפשר להבין שזה היה מוסד עם צוות לא קטן, ובמונחים של היום זה היה צריך להיתרגם לתקציב די רציני. אולי זאת הסיבה שלא נעשו נסיונות שחזור, אם לא נעשו. |
|
||||
|
||||
אני מתכוון לנסיונות יישום השיטה במוסדות שכבר קיימים, עם צוות לא קטן ועם תקציב די רציני. מדי פעם אני נתקל בסיפורים (טוב, בעיקר סרטים, אבל "מבוססים על מקרה אמיתי") על מורה שהצליח להפוך כיתה של מופרעים בברונקס לכיתה מופתית של תלמידים מחונכים וחרוצים ו/או אמנים בחסד. אני מניח שחלק מהסיפורים באמת מבוסס, במידה זאת או אחרת, על משהו אמיתי, ואני בטוח שהרבה סמינריסטיות מנסות ליישם את הרעיונות האלה כשהן מקבלות את הכיתה הראשונה שלהן. ברוב המקרים, חוששני, זה נגמר בבכי. |
|
||||
|
||||
בסרטים שאני מכירה מתוארת שם השלטת משמעת ברזל, ולאו דווקא חינוך ברוח קורצ'אק. |
|
||||
|
||||
מן הסתם אנחנו לא רואים אותם סרטים. אגב, מה יש לך להגיד על שיטותיה של ד"ר שולמית בלנק (אמנם למתבגרים)? |
|
||||
|
||||
אני מדברת על הסרט ההוא עם ג'ודי פוסטר. את "לאדוני באהבה" אני כמעט לא זוכרת. נדמה לי ששם דווקא כן היה חינוך "הומאני" יותר מאשר השלטת משמעת. ב"ללכת שבי אחריו" המורה לספרות רובין ויליאמס קונה את עולמו בעיני התלמידים המופרעים בדרך שלישית: קירוב רגשי וחווייתי שלהם לעולם השירה האנגלית. שולמית בלנק - אין לי דעה נחרצת לגביה. מצד אחד לעתים נראה שהיא פועלת בדיוק כדרוש, שכן הבעיה נראית כבעיית גבולות חמורה, או לפחות תגובת ההורים נפחדת וחסרת עמוד שדרה. אין ספק שכאשר מציגים את הסיפור של המשפחה המידרדרת כששולמית בלנק בסופו, מקבלים closure וקתרזיס יוצאים מן הכלל - נכרת ראשה של מפלצת הכאוס1. מצד שני, מדובר בגישה התנהגותית גרידא, ולכן אין לצפות שהיא תתן מענה למניעים או לבעיות שגרמו לאותו מתבגר לעשות מעשים נלוזים - ומכאן גם שצריך לשאול האם תוצאות הטיפול שלה אינן שטחיות וקצרות טווח (זה כמו מתן פרוזאק לאדם עם דיכאון קל, לעומת מתן סיבה חדשה לחיות, או הצלחה לשכנע אותו שהחיים יפים). והאם הרגשות השליליים הקיצוניים של המתבגר, שהיא דיכאה עד עפר, לא מרימים ראש שוב אחרי שנה שנתיים או שלוש, הפעם כלפי חיילים בצבא, בני/בנות זוג וכולי. 1 היי, המצאתי חיה מיתולוגית! 2 2 מכיר את ג'ון צ'יבר? יש לו ספר בשם "בולט פארק" מ-1967. מתואר שם נער מתבגר שבהתחלה סתם מתפרע, אח"כ מתמכר לטלוויזיה, אבא שלו מגיב בחומרה, ולבסוף הוא נכנס למיטה ולא יוצא ממנה במשך שבועות3, בטענה שהוא נכה. ההורים פונים לעזרתו של "גורו" ממוצא ג'מייקאני. האיש יושב ליד מיטתו של הנער, מספר לו סיפורים מילדותו בשכונה, חוזר איתו על מילים כמו "אהבה" ו"תקווה" והנער נרפא. לא שיש לזה ערך גדול עבור קוראי האייל המתחבטים בשאלות חינוך, אבל הסיפור מקסים ופתאום נזכרתי בו. 3 יש עכשיו תופעה כזו אצל מתבגרים יפאניים דווקא, ראיתי על כך איזה סרט. |
|
||||
|
||||
לא רק ההוא עם פואטייה. יש מדי פעם בטלוויזיה סרטים בסגנון דומה, האחרון שנתקלתי בו (אם כי לא ראיתי יותר מכמה דקות) היה על מישהי שהקימה תזמורת לתפארת מאוסף המופרעים שקיבלה. 2 לא מכיר. תודה על ההתיחסות. מסיבות שאינן תלויות בך אני פורש כאן מהדיון בענייני חינוך. |
|
||||
|
||||
טוב, מי שמנסה לחנך כיתת מופרעים על סמך סרט, דומה למי שמנסה להשתתף בתחרות רודיאו אחרי שצפה במערבון. זה לא קשור לשיטה עצמה. בהצלחה ותמסור ד''ש. |
|
||||
|
||||
"בהצלחה ותמסור ד"ש" יש משהו שלא סיפרת לנו, ברקת? |
|
||||
|
||||
טוב, אם כבר עלית על זה אין טעם להסתיר יותר: לאחרונה גיליתי שאני שכנה של המרפא האלטרנטיבי (פרחי באך) של שכ"ג. איך עליתי על זה? סתם, דיברנו, ואז הוא התחיל לספר על אחד שבא אליו עם אובססיה לביליארד ו... טוב, עזוב. סודיות רפואית. |
|
||||
|
||||
את יודעת שיש לנו שיטות משלנו ועדיף לך לספר ישר את האמת במקום לערבב בדיחות ולהוציא להן את הפאנצ'ליינים. |
|
||||
|
||||
צר לי, זו הגרסה שאושרה לפרסום. |
|
||||
|
||||
אני: אוהב סנוקר. את: לא מבדילה בין קודש לחול. הוא: בעל אובססיה לביליארד. |
|
||||
|
||||
ברקת התבלבלה לגמרי, היא התכוונה שיש לך אובססיה למיליארד, לא לביליארד. |
|
||||
|
||||
?? ("לא מבדילה בין קודש לחול"?) |
|
||||
|
||||
נקווה שאין הרבה מורים כאלה שראו את "One eight seven". |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |