|
(אני שותף לסנטימנט הזה אבל אתה יודע שעל ה"בוודאי" הזה נשכפו וישפכו נהרות של מלים). רציתי לכתוב כמה דברים[*] אבל אני אשאל רק מהי לדעתך משמעות האמירה "עולם רציונלי"? (כרגע בלי לופ של "משמעות").
[*] על חלק מהדברים חשבתי כשראיתי אתמול את הסרט הקלאסי "אלכסנדר'ס ראגטיים באנד" של אירווין ברלין, עם טיירון פאואר, אליס פיי ודון אמיצ'י הנהדר. דבר אחד שקשור לענינינו הוא ששני גיבורי הסרט שטמו זה את זו ממבט ראשון אבל בגלל שהוא רצה להקים להקת סווינג והיא רצתה לשיר הם נאלצו לשתף פעולה. כמובן שאחרי זמן הם מתאהבים, ואז היא אומרת לו משהו כמו: "היית צריך לחכות עד שאתבגר משערות פלטינה והתנהגות בוטה וישירה," והוא עונה" "אולי בעצם אהבתי אותך כבר מהתחלה בגלל שערות הפלטינה והחיספוס הבוטה והישיר שלך." בשלב הבא הם נאלצים להיפרד זה מזו וטיירון פאואר נפגש עם זמרת אחרת, אתל מרמן האדירה. למרות שהיא נראית אחרת מבחינה פיזית, גם היא ישירה ומחוספסת. אבל האהבה הראשונה לא כבתה ומרמן מרגישה בה ומסרבת להצעת הנישואין של פאואר. בסוף, כמובן, פאואר ופיי מתאחדים.
אמנם זה סרט, מיוזיקל, ולכאורה מה לו ולפילוסופיה גבוהה. אבל אפשר ללמוד מאמנות (מסחרית ככל שלא תהיה, ברלין בשבילי הוא עדיין אמנות מעודנת) כמה דברים שמצביעים או שמדגימים פסיכולוגיה ותהליכים חברתיים-תרבותיים. כפי שהסכמנו לא מדובר על הצבת משתנים או יותר נכון העברת ארגומנטים לרוטינה אלגוריתמית "התאהבות (a,b,c...n), בלשון מחשבית. אני מסכים שהתאהבות איננה דבר מה מיסטי ומעורבות בו פרוצדורות ומהלכים של התאמה, דגימה, הערכת נתונים הדדית וכו'. אבל, בניגוד לרוטינה ממוחשבת, הפרמטרים משנים את אופי הרוטינה, את מהותה. מדידה זכרית של יחס חזה-מתניים נשי (ארגומנט לרוטינת ההתאהבות) לא מותירה את הרוטינה כפי שהיא הייתה כמקודם. המרקם הרגשי (עצבי, כימי) של הרוטינה משתנה והיא לא "רי-אנטרנט" (מושג מחשבי שאומר שניתן להתחיל רוטינה חישובית כל פעם מחדש כשהיא טריה ונקיה משאריות של חישוב קודם).
אתה רואה, בסוף כן הארכתי. אז אני רק רוצה להוסיף עוד דבר שחשבתי עליו בעקבות הסרט (ולא כ"כ קשור לעניננו). וזה שהתקופה ההיא של שנות 1920-40 מצטיירת לנו כתמימה, מאופקת ומצונזרת. והנה הסרט מראה לנו נשים חזקות, street smart, שדואגות לעצמן ויודעות להתגבר על הרגשות כדי לממש מטרות בחיים. נשים (וגברים) שמקבלים את העובדה שהמיניות של האשיה איננה למכירה ואיננה תלויה בגחמות הגריות אלא היא גברת לגורלה ויכולה להתחתן עם אחד, להיגרש ממנו ולהתחתן עם חברו הטוב, משום שזה תואם את המצב הרגשי-חברתי של הנפשות הפועלות באותו זמן. לעומתן, דווקא הגבר מצטייר כנתון למצבי רוח, לא מסוגל לחשוב בקוהרנטיות, אגואיסט (ודון אמיצ'י דווקא מופיע כרגיש בעל תכונות "נשיות" של הבנה ואפמטיה מרובה).
כמובן שאסור לשכוח את המוסיקה הנהדרת, ואת שלל הלהיטים שבסרט.
אז אני לא יודע אם למדנו משהו מהתגובה הזו, אבל אני חושב שהיא קצת מוסיפה להארת הבעייתיות שעולה מראיה פילוסופית (פרוספקטיבית?) ללא מימד פסיכולגי/סוציולוגי (דסקרפטיבי).
|
|