בתשובה לשלומית ליר, 22/10/06 16:04
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כלומר, לדעתך התסריט היה צריך להיות כך: ידין, דרך הטיפול הפסיכולוגי, מבין שהדחיק את רגשותיו במשך שנים, בעקבות אביו שלימד אותו לא להחצינם. בעקבות ההבנה הזו, הוא חותם על מכתב הטייסים ומסרב לשרת במשימות בקרב אוכלוסיה אזרחית. כמו כן, הוא מתעמת עם אביו ונוצר ביניהם נתק. הוא פורש מהצבא ונרשם ללימודי משפטים, ובמקביל מתנדב באגודה שמארגנת מפגשי דו-קיום ישראלים ופלסטינים. הוא כותב שירה ומנהל שיחות נפש עם נעמה פעם בשבוע... (או, במילים אחרות, מה ציפית?) |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מבחינת הסדרה אינני יודעת, אבל בתור אפשרות בחיים הממשיים - זה ודאי לא רע. (בתיקון קל: העימות עם אביו איננו מביא לנתק ביניהם. נהפוך הוא: גם האב מגיע ליתר פתיחות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי זה לא רע, אבל זה גם לא ממש ריאלי. שלושים שנים של הדחקה לא נפתרות כל כך בקלות. אפשר היה, אולי, להגיע לזה אחרי שנתיים של טיפול - אבל הסדרה מלווה את ידין במשך כשלושה חודשים. אנשים לא משתנים כל כך מהר כתוצאה מטיפול. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמרתי מראש שאנ'לא מדברת על הסדרה... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שכחת שהוא לומד להתחבר לצד הנשי שלו, ומגלה שהוא נמשך לגברים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל רק לגברים פלסטינים. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |