 |
אני בהחלט חושבת כך.
אישית ובלי תיאוריות לרגע, הבן שלי (1.8) מאוד נהנה בחברת החברים בני גילו ומאוד אוהב אותם (לאחד מהם, בן של איילה ותיקה, הוא אף המציא כינוי חיבה סודי מיוחד). אבל צריך להודות שהאינטראקציה ביניהם כוללת בעיקר חטיפת צעצועים אחד לשני, ניסיונות מגושמים לעשות "טובה", נשיכות אהבה ידידותיות וכאלה. וזה כשהם חברים, ולכל אחד מהם אמא בסביבה. לא רוצה לחשוב מה היה קורה עם ילדים לא מוכרים ובלי השגחה מספקת.
לעומת זאת, כשהוא נפגש עם ילדים (של חברים שלי) בני שלוש, ארבע או חמש, ההרמוניה פורחת: הם נדיבים מאוד בשיתוף בצעצועים שלהם (כזכור הוא לא אחיהם ולכן לא מתחרה של ממש על אמא שלהם...), בוחרים תוכניות טלוויזיה בהתחשב בו, או צופים בתוכניות "שלהם" ו"מסבירים לו". למותר לציין שבני מעריץ את מדרך רגליהם, נוגע כלא מאמין באופניים שלהם, גאה מאוד לחשוב שהוא חבר שלהם ומקבל מודל התנהגות עתידי תוך כדי. בפני עצמם הם מרגישים חשובים וגדולים, עם בן טיפוחים קטן (בן שמונה חמוד אחד האכיל את בני בסלילי פסטה, אחד אחד לפה, בזמן הארוחה).
גם ההפך קורה: כשיש בסביבה תינוקת בת שנה (בת השכנים), היא זוחלת/נעמדת סביבו, כולה מכוונת לראות מה יעשה עכשיו (בצעצועים שלה... היא עדיין לא בגיל הרכושניות). הוא מרגיש חופשי לכבד אותה בקורנפלייקס (כי היא "קטנה") וכולי. למעשה עם פער גילאים של 8 חודשים ביניהם עדיין היתה תחרות מסוימת על צעצועים, אבל בלי השוואה למה שקורה בין בני אותו הגיל.
הצירוף הכי טוב לדעתי במשפחתון הוא ילד-שניים בכל קבוצת גיל, בהפרשים של חצי שנה ומעלה, מעורבים ביניהם (שזה מאוד דומה למה שאתה מתאר). אני חושבת שהאינטראקציה המגוונת הזו היא העשרה לא פחותה מאשר כל "תוכן" עינוי שייתנו בגנון לבני הגיל המקביל.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש