בתשובה לאודי פסמון, 08/10/06 1:29
 |
|
 |
||
|
||||
 |
א. לא, הוא לא "ימצא במהרה", כי הטכנולוגיה הדרושה תהיה קשה מאד להשגה. אתה לא יכול לקנות מ Canon מכונת צילום צבעונית שמעתיקה שטרות, אתה חייב לבנות אותה בעצמך, מחלקים שגנבת או פיתחת וייצרת בעצמך. זה משנה מאד את הכדאיות של כל המיזם שלך. ב. דווקא אפשר "למצוא במהרה" פתרון טכנולוגי שבו המו"ל יוכל לדעת מי שילם עבור התוכן באותה מידה שבה הוא יכול כיום לזהות את הצרכן הסופי של התוכן לפי המספר הסידורי של השטר באמצעותו הוא שילם. במילים אחרות: יש אלגוריתמים שמאפשרים טרנזקציות בהן המוכר לא יכול לברר את זהותו של הקונה. ג. כמו תמיד, לא רוצה? לא צריך. אתה יכול לקנות (או לבנות) ויקיו ולראות חופשי חופשי קליפים של מרגנית צונעמי. אם אתה מעדיף את מרגלית צנעני (והמו"לים יכולים רק לקוות שזה המצב, אין להם שום דרך להכריח אותך להעדיף אותה), תוכל לראות אותה רק בתנאים שהמו"ל שהיא בחרה קבע. ד. אני לא נכנסת בדיון הזה לשאלות של אם זה טוב או הגיוני או מוסרי או מה גורם לכל כך הרבה אנשים להעדיף את מרגלית על מרגנית או מה זה יעשה לחופש האקדמי, לקידמה המדעית ולבטחון האישי. אני רק נותנת את התחזית שלי לגבי מה יהיה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
א. אני חושב שאת לא מבחינה בין אמצעי אבטחת אותנטיות של מוצר פיזי כמו שטר ובין אמצעי הגנה על מידע. אני לא יכול לקנות מכונת צילום שמצלמת שטרות, ואני מניח שעם טכנולוגיה לא מסובכת במיוחד ניתן להבטיח את האמיתות של ציור שמן, חלק חילוף לרכב או חוזה שכירת דירה. כל אלה הם מוצרים פיזיים, ומה שאת מנסה להשיג הוא הוכחת אותנטיות: שהחוזה/שטר/ציור אכן נוצרו על ידי מי שטוען שהוא היצרן. כשבמידע עסקינן, די קל לדעת שהמידע מקורי (עניין של חתימה דיגיטלית, אבל זה כבר סיפור מעניין אחר 1). מפתחי DRM פשוט רוצים להגביל את השימוש במידע: לוודא, בכל השמעה או הקרנה, שהמידע שנצרך נקנה באופן חוקי. לטענתי, אין שום דרך לבצע את זה בלי שימוש בשרת מרכזי על כל חסרונותיו. שוב, הסיבה פשוטה: אי אפשר לפרסם מידע מוצפן ומפתח הצפנה בלי לחשוף את המידע לשכפול. ברגע שיש לי DVD ומכשיר שמנגן אותו, אני יכול להעתיק את הDVD - לא משנה כמה הגנות תשיתי עליו. בסופו של דבר יוצא מהקופסא השחורה של הDVD צינור עם מידע מפוענח שהולך לטלויזיה, וממנו אני תמיד יכול לקבל את המידע שלי. ב. לא הבנתי. ג. אני רוצה לקנות דיסק של מרגלית צנעני במיטב כספי, ולעשות לעצמי עותק לאוטו, וגם לשמוע אותו במחשב, וגם באייפוד, וגם בנגן MP3 אחר, וגם במחשב המולטימדיה בסלון. זה חוקי, ולא הגיוני שאצטרך לקנות את הדיסק הזה 6 פעמים בגלל שנאסר עלי להמיר מידע מפורמט לפורמט, ועוד פחות הגיוני שאיזה שרת מרכזי יאשר לי כל השמעה של הדיסק (ואני חושש שהגרסא הבאה של חלונות הולכת בכיוון הזה). אני לא מוכן לשמוע את מרגלית צנעני "רק בתנאים שהמו"ל קבע" אחרי שקניתי את הדיסק באופן חוקי. מה נראה לך הגיוני בזה? ואם אחד התנאים הוא שאסור לי לשמוע את הדיסק בשבת או בתשעה באב, זה סביר? האם את מרשה לו לאכוף את התנאי הזה תוך פגיעה בפרטיות שלי? האם היית מוכנה לקבל את ההגבלות האלה בספר? משום מה שם זה ברור: קניתי ספר - ומותר לי לקרוא אותו באיזה מקום שאני רוצה בעולם, ולהשאיל לחבר, ולצלם במכונת צילום מגדילה (כי אני כבד ראיה, נניח), ולקרוא אותו מתי שבא לי. היית מקבלת איזשהי הגבלה על הזכויות שמניתי כאן? ד. זה קצת תמוה בעיני, כי הטעם בויכוח אינו טכנולוגי אלא חברתי ומוסרי. בכל זאת, כדי להסיר ספק: האם את מייצגת כאן בדיון גוף מסחרי בעל אינטרס? ומדוע את נשארת אלמונית? אשמח לתגובה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי פעם סיפור קצר על עולם שבו *אסור* להשאיל ספרים לחבר. מעניין מה יקרה אם נעבור להשתמש ב"ספר דיגיטלי" (מחשב שנוח לשאת ולקרוא ממנו ומכיל קבצים עבור הספרים שלנו) והאח הגדול ירצה למנוע מאיתנו להפר זכויות יוצרים. כנראה בדיוק הדבר הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. כשאתה משאיל ספר אלקטרוני לחבר שלך, אתה לא נותן לו שום דבר פיזי - אתה מעתיק אליו את החומר. למעשה, לא השאלת לו כלום, אלא נתת לו עותק (בלתי חוקי) של הספר. ההשוואה לספר פיזי, משום כך, אינה הוגנת. 2. השמועה מספרת שב"זון", נגן המפ3 החדש של מיקרוסופט תהיה אופציה לחלוק מוזיקה עם חברים באמצעות חיבור WIFI. ממה שהבנתי, קבצי מוזיקה כאלו יהיו נתונים למגבלות משמעותיות: מותר לחבר להנות מהקובץ שלוש פעמים, ובטווח של שלושה ימים בלבד. זה פתרון מעניין לשאלה של איך לאפשר פרסום מפה לאוזן במקביל לשמירה על זכויות יוצרים. אני לא בטוח שהוא מוצלח במיוחד, אבל לפחות הוא מכיר בצורך מסויים אצל הצרכנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. אני לא חושב שההשוואה עד כדי כך לא הוגנת, כי בשורה התחתונה התוצאה של "השאלה" שכזו היא מאוד דומה - שנינו קוראים את הספר. אם אתה רוצה, אפשר לנסח מחדש את הסיפור כך שלא ניתן להעתיק בין ספרים אלא רק להעביר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. אם תנסח מחדש את הסיפור, זה יהיה שונה לגמרי. הבעיה העיקרית עם העתקה במקום העברה היא ששניכם יכולים לקרוא את הספר *במקביל* (ולמעשה, אינסוף אנשים יכולים לקרוא את הספר במקביל). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אם אדם אחד יכול לקרוא את הספר בכל רגע נתון, עדיין יש בעיה לא קטנה - ספר רגיל מתבלה, אז יש גם מגבלה על מספר הפעמים שאפשר להשאיל אותו, וגם על הנכונות של אנשים להשאיל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. אז אפשר לסדר שברגע שמישהו אחד נכנס לקובץ, מישהו אחר לא יכול. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לתוכנות רבות יש פתרון כזה, של רשיון צף. את (או החברה) קונה רשיון לשימוש בתוכנה, וכל מי שמחובר לרשת יכול להשתמש בה. בתנאי שמספר המשתמשים (בו זמנית) אינו עולה על הכמות המוגדרת ברשיון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה עובד אם מתחברים לשרת אחד. לחילופין, דואגים להכריח את כולם להתחבר לשרת אחד ע''י יצירת ''שרת רשיונות''. המשתמש ההגון לא ינסה להתחמק מההתחברות לשרת הרשיונות. מגבלה כזו, מעצם הגדרתה, מחייבת ניהול משותף ברמה מסויימת. אחרת מישהו לוקח את הרשיון אליו ומונע אותו מכל השאר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהמשך ל-ג', יש נקודה שכדאי להדרש אליה: לכאורה אפשר לומר, זה המוצר, אלו המגבלות עליו וזה מחירו - תרצה תקנה, לא תרצה לא תקנה. הבעיה עם טענה כזו בהקשר לצרכנות של תרבות היא שצרכני תרבות הם במידה ידועה קהל שבוי, עובדה שמטילה אחריות מסויימת על הספקים. מי שמחזיק את הזכויות על המוזיקה של מרגלית צנעני, מחזיק בלעדיות על מוצר צריכה שהקשר של המאזין אליו עשוי להיות עמוק יותר מאשר אבקת כביסה. לא ניתן להמלט מההבניה של הקשר התרבותי הזה, אולי רק על ידי ניתוק מוחלט נוסח ההאמיש, וגם אם אני כצרכן מוכן להתאפק, קשה לי מאד לעצור את ההתלהבות של צרכנים צעירים בגיל הגן ובית הספר. אין חוזה ביני לבין בעלי הזכויות של דמותה של דורה, אני מוכן להשליש לכיסם סכום סביר עבור הדיוידי של קורותיה, אבל דווקא בגלל שהם יודעים שהצרכן הוא צעיר ושבוי, ניתן לצפות להגינות וזהירות יתר בהתנהלות המסחרית שלהם (הגבלת הפרסומות למשל). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אני מצטערת, אולי לא הייתי צריכה להשתמש בדוגמה הזו, למרות שהיא מדברת אליי. אני מודעת לשוני בין המטרות והצרכים, אבל מה שנראה לי דומה זה ההכרה שצריך שילוב של אמצעים טכנולוגיים וחקיקה. טענתך נכונה, אבל רק מפני שהיא אבסולוטית. הטענות שלי הן שתיים: א. יש דרגת קושי שבה מבחינה מעשית "קשה מאד" שקול ל"בלתי אפשרי" (תוספת: דרגת הקושי הזו נמצאת אפילו מתחת ל exhaustive search) ב. באמצעות טכנולוגיה וחקיקה ניתן להגיע לדרגת קושי כזו, אפילו במודל לא אינטראקטיבי (כלומר בלי השרת המרכזי שלך. תוספת: אני גם חושבת שהמדיה הפיזית תחלוף מהעולם לטובת תוכן מקוון, אבל לא רק מהסיבה שההגנה עליה נראית יותר קשה). אם אתה עוד חושב על "צינור עם מידע מפוענח שהולך לטלויזיה", כנראה עוד לא קראת את חלק 2 של http://www.aacsla.com/support/AACS_Interim_Adopter_A... ואת הטבלאות הנילוות לו. כדי לייצר את הציוד שיאפשר לך לשלוף מידע מפוענח סביר להניח שתצטרך להקים מיני-FAB משלך. תצטרך לקנות ציוד מאחד מכמה יצרנים בודדים שמספקים לתעשיית המוליכים למחצה. לא בלתי אפשרי, אבל יכול להיות שעדיף לך לנסות להשיג מרעומים לפצצות אטום. ב. אם זה מה שיעשה את ההבדל מבחינתך, המו"לים ישתמשו בפרוטוקול שמאפשר להם לתת לך רשיון להשתמש בתוכן, מבלי שהם יכולים לדעת למי הם נתנו את הרשיון. נפלאות הקריפטוגרפיה. ג. "זה חוקי" זה עניין שאני לא נכנסת אליו. אם החוק הנוכחי לא מאפשר את ה-granularity הרצויה למו"לים מבחינת הזכויות שהם מעבירים לך (אני לא משפטנית ואני מקבלת את טענתך בנדון לצורך הדיון) אז אני מאמינה שהחוק והפסיקה ישתנו. מצד שני, ככל שהמערכת הטכנולוגית-חוקית תהייה חזקה יותר, המו"לים ירגישו שיש להם שליטה, והם יוכלו לתת לך לעשות דברים מסוימים מבלי שהם יחששו שבכך הם מאפשרים טכנית למאפיה לעשות דברים שהם ממש לא רוצים שהיא תעשה בקלות. התחזית שלי היא שבתחום הזכויות ל"שימוש אישי" המגבלות יהפכו בעתיד לפחותות ולבלתי מורגשות מבחינת הצרכן הסביר, ו itunes מהווה דוגמה לכך כבר היום (לקורא טל כהן, כן, אני יודעת שאתה חושב שה"נעילה" על ipod היא לא סבירה). מה שנראה לי לא הגיוני הוא שרק מכיוון שכיום אתה עדיין מחזיק באובייקט פיסי (ספר, דיסק) אתה טוען שהמו"לים לא יכולים לקבוע מראש תנאים לאופן השימוש שלך בו. אני לא רואה כעקרון מה לא הגיוני בהסדר כזה. כמובן שברמת הפרטים, תנאי כמו אי שימוש בשבת לא נראה לי הגיוני ולכן לא הייתי מסכימה לו. המטרה של המו"לים היא למצוא תנאים שמתאימים להם ולהרבה צרכנים. הם לא חייבים להסכים לכל תנאי של הצרכנים (אולי אני ארחיב על זה גם בתגובה לתגובה של כותב המאמר,שדיבר על איזה "אחריות תרבותית" של המול"ים). ממילא נראה לי שהמעבר לצריכה מקוונת יפוגג את התחושה הזו של "זה שלי ואני אעשה עם זה מה שאני רוצה". ד. אני מתעניינת בנושא מנקודת המבט של הייתכנות הטכנולוגית (או הטכנולוגית-חוקית). בסך הכל נתתי כאן את התחזית שלי, בלי להביע עמדה לגבי אם זה טוב או רע. אני יכולה להיות מחליפת קבצים מושבעת (אני מודה שלא ידעתי שאנחנו קהילה) ועדיין לחשוב שגורלנו נחרץ (חוץ מאלה מאיתנו שמעריצים את מרגנית צונעמי ולא יכולים כבר לחכות לסרט הראשון באורך מלא שיהיו לו production values של הסרטון הממוצע ב youtube). אני מייצגת רק אותי ולא שום גוף מסחרי או אחר. אני אלמונית כי אם בעוד 15 שנה התחזית שנתתי כאן תתבדה, זו תהייה פדיחה רצינית :-)) אולי מאותה סיבה הגאונים ש"הארץ" דיווח על תחזיותיהם המנוגדות ביקשו להישאר אלמונים. שמחתי להגיב אבל זה גוזל לי די הרבה זמן. אני לא מבטיחה להמשיך להגיב או להגיב על הכל. בסך הכל רציתי לתת את השני סנט שלי ולא חיפשתי להכנס לויכוחים. אז אם לא יוצא לנו להתכתב לפני כן, ניפגש כאן ב- 2021 וננסה לראות מי צדק? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צריך רק לזכור את חוסר הסימטריה הבסיסי: אני הצרכן. אני משלם, בכספי. כדאי למוכר להתחשב קצת בדעתי. גם בהנחה שהוא מונופול, תמיד יש לי אפשרות לא לקנות כלום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''המטרה של המו''לים היא למצוא תנאים שמתאימים להם ולהרבה צרכנים''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור שיש לך אפשרות לא לקנות כלום. השאלה היא כפולה במקרה הזה: 1 - האם אתה מודע לאפשרות הזו? "צרכן שבוי" הוא מושג שנבנה בין היתר על-סמך התפיסה העצמית של אנשים כצרכנים. לאנשים היום, לדעתי, קשה לתפוס את עצמם כ"לא צרכנים". בטח לא של משהו נחשק (וכאן נכנס לתמונה הפרסום שגורם לך ממש לרצות את זה). האפשרות שלך היא מושג רציונלי שלא בהכרח עומד בראש שיקוליהם של, נאמר, בני נוער ש"חייבים" את הרינגטון האחרון. 2 - האם האפשרות הזו עומדת במבחן המציאות? למשל, אם כל יצרני הרכב מחויבים על-פי חוק להתקין כריות אוויר (ונניח שלא ניתן לפרק אותן בקלות מהרכב, או שהפעולה היא בלתי-חוקית), האם יש לך אפשרות לקנות רכב בלעדיהן? אוקיי, כאן זה עניין של בטיחות - אבל בוא נניח שמחר זה יהיה (מסיבה כלשהי) מכשיר מאובטח שמשדר את מהירות הרכב בכל רגע נתון לשרת מרכזי? אני מדבר כאן על *חקיקה* בנושא. כלומר, כל רכב מיוצר עם הרכיב הזה בתוכו וכל רכב שהרכיב מוסר ממנו או נפרץ אצלו יורד מהכביש. נו, כן, אתה עדיין יכול לנסוע באוטובוס. השאלה היא איזו צפרדע אנשים יהיו מוכנים לבלוע אם לא תהיה להם בתכלס אלטרנטיבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן האפשרות של חקיקה שתחייב אמצעים מהסוג הזה מטרידה את מנוחתי ולכן אני משתדל לפעול למען מניעתה. אולם בגלל זה אני רוצה לוודא שאנשים יהיו מודעים לצפרדע שהם בולעים. מכאן השימוש בביטויים ''זוועה'', ''חומרה פגומה'', ודומיהם. מבחינתי לא מדובר על תוספת אבטחה אלא על פגם מובנה. כל עוד אני אדם עצמאי ולא סתם כספומט של יצרניות מסויימות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
DRM WARNING: Product restricts usage or invades privacy עוד רעיונות ב: http://defectivebydesign.org/en/node
|
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |