בתשובה לדובי קננגיסר, 30/07/06 7:51
 |
|
 |
||
|
||||
 |
זו טענה מוזרה למדי. האזרחות המשותפת, נתפשת אצלי לפחות, למרות "אמיתותה" (לדעתי "אמת" ו"שקר" הם לא המונחים הנכונים כאן) כהרבה יותר חלשה מאשר האמונה. שתי דוגמאות: יהודי התפוצות מחד, בשם האמונה, תומכים בעם היהודי במדינת ישראל. חלק מערביי ישראל מאידך, למרות האזרחות המשותפת, בוגדים במדינה (ובשאר האזרחים) אם בשל אידאולוגיה דתית או אחרת, ואם בשל בצע כסף. אני חושב שאתה מבלבל בין משאלת לב למציאות. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
יש גם יהודים שבשם האמונה שלהם מובילים את ההפגנות נגד ישראל עכשיו. אמונה היא דבר שנתון לפרשנות, ולכן היא בסיס רעוע מדי לשותפות גורל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועדיין, נראה לי שבאופן כללי היהדות יותר חזקה מהישראליות (למרות שגם אני באופן אישי תומך בעליית קרנה של הישראליות). למשל, קרובי משפחה שלי מארה"ב ביררו אצלנו לאיזה קרנות אפשר לתרום כסף. בטלוויזיה לפני שבוע שידרו בשידור חי חיילים מקבלים את פני השבת בהדלקת נרות. ואפשר להעלות על הדעת דוגמאות רבות, אך בעזרת דוגמאות לא נשכנע. אולי תנסה להסביר כיצד בא לידי ביטוי, לשיטתך, חוזקה של הישראליות על פני היהדות כגורם מאחד? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה שהחיילים עשו טקס קבלת שבת, אולי זה קשור בכך שבאופן כללי במצבי מצוקה יש חזרה, ברמות כאלה ואחרות, אל הדת והמסורת. אנשים מצפים לשאוב מן הדת כוח, במצבים כאלה, וזה קורה ברמה הפרטית וברמה הקיבוצית. במצבים של מחלות קשות אפילו מי שעד אתמול היו רציונליסטים גמורים, מוכנים פתאום לקבל איזה קמע או איזה ברכה של רב, שלא לדבר על כך שהמושבעים שבחילונים מקיימים משהו, לפחות, ממנהגי האבלות המסורתיים. נראה לי שהצורך הזה מתעורר גם בעיתות מלחמה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הצורך הזה מתעורר, אז זו דווקא הוכחה שהגורם המאחד, כשהמחיצות של חיי היום-יום מוסרות, הוא היהדות - מעין back to the basics. בכל מקרה, אני ממתין להסבר מפורט יותר לגבי הישראליות כגורם מאחד . למשל: תליית דגל ישראל בעת המלחמה. עד כמה הנוהג הזה, ששמעתי עליו בשבוע האחרון, נפוץ, ובקרב אילו אוכלוסיות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוכחה זו אולי בעצם מלה חזקה מדי. החליפו ב''זה דווקא אישוש''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השערה פרועה שלי, בלא כל אישוש (ספק אם מישהו בדק את זה): הנפת הדגל נפוצה יותר בקרב אוכלוסיות בעלות אוריינטציה דתית-מסורתית מאשר בקרב שאינן כאלה. הנפת דגל היא מפגן של פטריוטיות. הפטריוטיות מקושרת, באופן רגשי, לא אנליטי - עם הדת, עם הצו האלוהי, עם ההבטחות שבצידו ועם תחושת הבטחון היחסי שהבטחות אלה מספקות. זה כך ביהדות ובאיסלם באופן בולט, ובעבר גם בנצרות (בעצם לא רק בעבר, גם באוונגליזם הימני-קיצוני או פחות קיצוני בארה"ב כיום). ככלל, אחת הפונקציות המרכזיות של הדת היא לספק מרגוע בנושא האוניברסלי של פחד המוות. ככזו ודאי שהיא מהווה גורם מלכד בזמן מלחמה - יותר, אולי הרבה יותר, מן האחדות האזרחית שאינה טומנת בחובה שום הבטחות מיסטיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שההשערה הפרועה שלך אינה נכונה, והמצב הוא דווקא הפוך. הדת היהודית מספקת כלים אחרים לשם הבעת לאומיות יהודית (תפילה לשלום החיילים למשל). אני גם חושב שאין קשר מהותי בין פטריוטיות לדת. הדת דווקא מציעה מנגנון אוניברסלי על-מדינתי (הדת היהודית אולי לא), בעוד פטריוטיות שמה את המדינה לפני הדת (מה שמאפשר לבני אותה דת, במדינות שונות, להילחם זה בזה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בני אותה דת נלחמים זה בזה, אבל כאשר מדובר באויב חיצוני, בין אם אמיתי או כזה ש"הוחלט" שהוא האויב - הפטריוטיות תמיד מדברת בשם הדת ולהיפך. הפרט המעניין (והאנושי כל כך) בתחום זה הוא כי גם כאשר אין מדובר בתנועות שחרור למיניהן וכשאין מדובר ב"ארץ מולדת", בטריטוריה מיידית, אלא בשאיפות אימפריאליסטיות מסוגים משונים ותמוהים - גם לצורך זה נוצרת פטריוטיות דתית חדשה. דבר זה בא לידי ביטוי מפליא למדי בסיפור הבורים באפריקה שיצרו להם זהות חדשה, דתית מאוד (יכולת להפריד בין ה"טרקבור" לבין מעט בגדיו, אבל לא בינו לבין התנ"ך+ב"ח שלו), שכללה פטריוטיזם חדש, גזעני, לפיו אפריקה היא ארץ ההבטחה והאל הועיד את גזע צאצאי יפת לשירות המתיישבים הלבנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מסכים. הבה ניקח לדוגמה את מלחמות העולם (הראשונה והשנייה). כיצד דיברה שם הפטריוטיות בשם הדת ולהיפך? רוצה דוגמה נוספת? מלחמת ויאטנם. גם שם קשה לי לראות תמיכה לעמדה שאתה מציג. דוגמת הבורים שאתה מביא נראית לי דווקא כמו היוצא מן הכלל אשר מעיד על הכלל, או לחילופין על כך שאין כלל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה אירוניה יש בכך שבתגובה שעיקרה הבורים, כתוב כי ''צאצאי יפת לשירות המתישבים הלבנים'' (ואם לא הבנת, צאצאי יפת הם הם המתישבים הלבנים) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אופססס... חם, חם, לא יפת. הכל בגלל שנורא חם... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה, חם היה שחור? אז מי אבא שלו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה.:) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, כוש (בנו של חם) היה שחור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההסבר הזה פונקציונליסטי-פשטני ביותר. אפשר היה גם לתאר כיצד דווקא במצבים של טוב קיצוני מתעורר רצון או צורך לפנות לאל ולהודות לו. כך למשל אחרי שניצלים בנס מבית בוער, מטיל לבנוני או מתאונת דרכים, גם חילונים גמורים חוזרים ואומרים שמדובר ב"נס". להרגשתי חלק גדול מהם הולך לבית הכנסת אחר כך, לומר ברכת הגומל, או תורם לצדקה (מנהג דתי המקושר לזה), או משהו דומה. לדעתי, העניין של פנייה לאל במצבי מצוקה הוא גנרי למצבי המצוקה - במצבים כאלה יש נטיות נוספות שונות, ביניהן הנטייה לעסוק בסקס למשל (תרשה לי להשתעשע ולקרוא לזה בשם המסביר את עצמו post-funeral-intercourse), מתוך חיפוש אחר תחושת חיות. במצבי מצוקה יש גם נטייה להחצין אלימות מתוך תסכול ו/או תחושת נרדפות וכולי. אם צריך למצוא מכנה משותף, הייתי אומרת שבמצב של קושי קיצוני האדם חוזר אל משהו בסיסי והיולי בתוכו, ובסיסי המשולש אלוהים1-סקס-אלימות עונים לקריטריון זה. ייתכן שיש עוד בסיסים ושמדובר במרובע או מחומש, אבל אלה עלו בדעתי עד עתה 2. 1 אלוהים - ולא דת. 2 אולי מתעורר גם דחף יצירתי או תיעודי כלשהו - וראה כותבי השירים בסיביר והמציירים בפחם בגטו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני נוטה להניח שאנשים שאומרים הגומל או עושים דברים דומים אחרי שניצלו ממצוקה קשה הם בד''כ כאלה שהתחילו בפנייה לאלוהים מתוך המצוקה, ועשו אתו איזה ''דיל'' במקרה שייחלצו ממנה. קשה לי להאמין, למשל, שבמקרים של אושר גדול שאינם נובעים פשוט מתחושת הקלה של אחרי מצוקה יש התייחסות לאלוהים אצל אנשים חילוניים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או.קיי - נסכים שבשני המקומות הקיצוניים על המנעד ''מצוקה-גאולה'', יש נטייה גם מצד חילונים לפנות לאל. אני לא חושבת ש''הגומל'' קשור בדרך כלשהי ל''דיל'' שנעשה מתוך המצוקה (דילים כאלה כוללים בדרך כלל הבטחה למעשה טוב כלשהו או מתן תרומה כספית). אני כן חושבת ש''הגומל'' הוא צורה לתעל אליה וליצוק בה את רגשות הרווחה וההקלה, וההרגשה של ''השגחה פרטית'' (גם אם זו הרגשה שקרית וגם אם האדם עצמו לא מרגיש כך בדרך כלל). כמובן, תמיד יהיו החילונים שיקומו מתאונה בלי פגע, ינערו את האבק מבגדם ויחשבו סטטיסטית שזה היה הגיוני לגמרי שיינצלו ושאין כאן שום נס. לא בהם מדובר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהממ... לא, אני התכוונתי בעיקר לזה שאלוהים איננו משחק תפקיד נרחב בזמנים של שמחה שאינם קשורים להיחלצות מקטסטרופה. אם זכית, למשל, בתפקיד הכי נחשק לגביך - ולא בנסיבות שזו תהיה בצלתך היחידה מהתרוששות, למשל - קשה לי להניח שתתקשרי עם אלוהים בעניין הזה, בהנחה שאת חילונית. (וכמובן, לא דיברתי על זן האייל המקובל).:) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, בזה כבר הסכמתי איתך (במשפט הראשון ב תגובה 400238 ) :-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי זה מצחיק, אבל יש מקרים שהמפגש החד-פעמי הזה עם הדת, לצורך הודיה, קורה כשלאיזה חילוני קורה ''נס'', ומישהו דתי או מסורתי שבמקרה פשוט נמצא בסביבתו - יועץ לו ללכת לברך ברכת הגומל. לפני כמה שנים זה קרה ככה עם אבי. הוא ניצל מתאונה אבל נלקח לבית חולים לצורך בדיקות. מישהו באמבולנס, הנהג או החובש, שלדברי אבא לא חבש כיפה אבל כל הזמן סיפר סיפורי ניסים - אמר לו שכדאי שיילך לבית הכנסת. והוא הלך אז, עם אימי, ובהרבה טקס, אחרי שנים ארוכות שלשניהם לא היה שום קשר עם הדת. אחרי כן שוב לא היה להם שום קשר, אבל עד היום הם מספרים את סיפור בית הכנסת כחלק מסיפור התאונה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק לזה התכוונתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אותי ראו פעם כמה נשים חרדיות ניצלת מתאונה - חציתי את הכביש במעבר חצייה שקט ורגוע, ומישהו בא במהירות אדירה מעבר לפינה ונעצר באופן שהעיף אותי כמה מטרים הצידה, אבל רק נפלתי וכלום לא קרה - וצעקו לי לומר הגומל. אבל חוץ מהשם ''הגומל'' אני לא ממש מבינה בזה, וגם מיהרתי מדי... | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |