|
||||
|
||||
1. גם אני לא זוכר שלמדתי את החשבון הזה בכיתה ז'. |
|
||||
|
||||
אני דווקא זוכר שלמדתי את החשבון הזה בכיתה ד' או ה'. היו גם מין חשבוניות מוזרות עם דיסקיות פלסטיק צבעוניות שהשתתפו בעסק. אם אני זוכר נכון, ריצ'רד פיינמן כתב באחד מספרי ההרפתקאות הביוגרפיים שלו שהוא התפלץ כשראה שהמרות בסיסים וכו' הפכו לחלק מתכנית הלימודים הסטנדרטית לתלמידי ביה''ס, משום שלדעתו העניין חסר כל ערך לימודי (אני מסכים). |
|
||||
|
||||
למה? חשוב להסביר את ההבדל בין המספר לבין השמות שלו, ובשביל זה צריך לראות שלכל מספר יש הרבה שמות. (בספר לימוד לכתה ה' נתקלתי פעם בפסקה שקובעת ש"יש אינסוף מספרים; רבים כל-כך, עד שאיננו יודעים איך קוראים לכולם"). |
|
||||
|
||||
נראה לי שכבר דנו כאן בכך שיש מספר לא בן מניה של מספרים, אבל רק מספר בן מניה של מחרוזות שמתארות מספרים (כי כל מחרוזת כזו צריכה להיות סופית, ויש מספר סופי של סימנים באלפבית שלנו), אז ספר הלימוד לא נשמע לי מופרך - רק קצת מתקדם. |
|
||||
|
||||
בפתיל הזה (וגם באותו ספר), "מספר" = "מספר טבעי". |
|
||||
|
||||
אוקיי, לא חסר *כל* ערך לימודי, אבל לא נראה לי שהערך הלימודי שציינת מצדיק עיסוק בלעדי בעניין במשך כמה חודשים, שהוקדש כולו לזווית הטכנית. בכלל, אני חושב שלימודי המתמטיקה *בגיל הזה* (ולאוכלוסייה הרחבה) צריכים להיות כאלה שיעזרו לתלמידים לחשב הנחות בחנות וכו', ולא ינסו לחנך להפשטה מתמטית, נוסח "מספר הוא בעצם יחס שקילות". ילדים שמגלים נטייה מתמטית יוצאת דופן בגיל צעיר (אני יודע שכמה כאלה מסתובבים אצלך בבית), עדיף, לדעתי, שישביעו את רעבונם דרך מסגרות אחרות. |
|
||||
|
||||
אני קצת מומרמר שלא לימדו אותי כבר ביסודי שמספר הוא בעצם יחס-שקילות. אני לא בטוח שזה משהו שקשה ללמוד (לא ''פורמלית'' באמצעות הגדרות, לפחות לא בהתחלה, אלא באמצעות דוגמאות ומשחקים), וקל לי להאמין שכישורי הפשטה מתמטית יקלו על התלמידים מאוחר יותר לחשב הנחות בחנות וכו'. |
|
||||
|
||||
דווקא אצלנו, בכיתה ז', למדנו מספר עתיק יומין (כבר אז כילדה הרגשתי שהוא מיושן מאוד, כנראה מתחילת שנות הששים), שרוב התרגילים בו היו שאלות המטרידות בעלי עסק קטן: קנה סחורה ב-X לירות, מכר חלק מהמלאי, נשאר עם עודף ומכר בהנחה וכולי. אגב, השאלות גם היו מנוסחות ארכאית, בזו הלשון: "אחד מכר סחורה בעשרים לירות" וגו'. דעתי על הפשטות מתמטיות בחינוך ההמוני דומה לשלך. מתמטיקה לילדים צריכה להיות "תפוחים, תפוזים ובננות", הכי קונקרטית שיש (ואפשר להשתדל שתהיה משחקית), ולא "יחס שקילות" ועזרים מלאכותיים שמרחיקים ומפשיטים עוד יותר, כמו בדידים. |
|
||||
|
||||
דווקא בעזרת ''תפוחים, תפוזים ובננות'' אפשר להמחיש בצורה יפה שמדובר ב''יחס שקילות'' בלי להזכיר את המילים המפורשות (המטרה היא שתביני ש''שלוש'' היא תכונה מופשטת שמשותפת הן לשלושה תפוזים והן לשלוש בננות. גם את המילה ''מופשטת'' לא צריך להזכיר) |
|
||||
|
||||
ברור. אבל את הז'רגון המקצועי והמטא-מתמטי בהחלט אפשר לחסוך מהילדים. זה לא נותן כלום לבד מהרגשת חשיבות למורים. |
|
||||
|
||||
לא נראה לי שעומר ביקש שישתמשו בז'רגון המקצועי, אולי אפילו ההפך. |
|
||||
|
||||
אני לא בטוחה על מה הוא מתלונן. האם בתור תלמיד ביסודי לא הבין או לא ידע שאפשר לספור עד שלוש גם בעזרת תפוזים וגם בעזרת תפוחים? הידיעה הזו כל כך בסיסית ואינטואיטיבית, שאני לא רואה איך אפשר לא להעביר אותה או לא לקלוט אותה כשעוסקים בספירה (ולא, אני לא מתכוונת לומר שעומר פאתטי, רק שהוא כנראה כן למד יחס שקילות בבי"ס, אפילו אם לא שם לב לזה). |
|
||||
|
||||
שמעתי סיפורי זוועה על תלמידי בדידים שידעו ש''ירוק ועוד צהוב זה אדום''. אני לא חושב שהם הצליחו לדעת את הידיעה הבסיסית והאינטואיטיבית הזו. |
|
||||
|
||||
לא, לא, לא. אדום ועוד ירוק (בהיר) זה צהוב ולא להפך. למי שאינו דובר בדידית: 2 + 3 = 5. האמת שאצלי השילוב של הצבעים אדום, ירוק, צהוב תמיד מזכיר את השיר "אדון שוקו" שבבית השני מדובר על בית ירוק ודלת אדומה ואילו בבית הרביעי (אאל"ט) מדובר על בית צהוב ודלת ירוקה. מכאן ברור לכם כי מרפי דאג לכך שלעולם אתבלבל בצבעים של הבתים והדלתות בזמן הרטטת האוויר המתקראת השירה שלי. ממה שאני יודע כיום כבר לא משתמשים יותר בבדידים. בבית ספר אחד שמעתי שמלמדים כבר בכיתה אל"ף כיצד משתמשים בחשבונייה- שאם היא מספיק צבעונית, יכולה להוות תחליף יותר מהולם לבדידים. |
|
||||
|
||||
כמה טוב שאני עיוור צבעים, וכך נאלצתי פשוט לספור את היחידות בכל בדיד כדי לדעת כמה יש בו... |
|
||||
|
||||
אני חושבת שהם ידעו אותה קודם (גם ילדי גן יודעים לספור על האצבעות למשל), אבל השיטה המטומטמת הזו טשטשה להם את השכל. |
|
||||
|
||||
עד היום לא הבנתי למה לא היה מסומן קו כל סנטימטר על הבדידים (שהרי אורכם הוא המספר אותו הם מייצגים בסנטימטרים), ובנוסף גם כיתוב מהו המספר עצמו, אפשר שבצד השני יהיו גם ספרות ערביות וללימוד בדידים יהיה ערך מוסף. טענה אחרת שלי כנגד הבדידים היא התאמת המספר-צבע שכולם שונאים, ובצדק כפי שהסביר גדי בתגובה 398585. למה פשוט לא עשו כך שכל מספר יבוא בשלל צבעים, ולא תמיד אדום==2. האמת שאני רואה שהבדידים הם פשוט ניסיון להחליף את התפוחים, תפוזים והבננות, אבל ללא ערכים תזונתיים ועם טעם נוראי. היתרון, כמובן, הוא שהם לא מרקיבים. מישהו יודע מדוע נעשתה התאמת המספר-צבע הזו? האם היה כאן פחד שילדים יפחדו ממספרים? שהרי להחביא מילים כמו יחס שקילות או הפשטה זה משהו אחד, ולהחביא את המספרים זה משהו אחר- הלא כן? בסופו של דבר, גם עם כל השינויים שכתבתי כאן, עדין חשבונייה ואצבעות נראות לי ככלי עזר עדיפים ללימוד על פני בדידים. |
|
||||
|
||||
אולי אני פשוט לא זוכר נכון, אבל אני די בטוח שבבדידים שהיו לי בביה"ס היסודי היו מסומנים קוים כאלו. יכול להיות שהורי איתרו בשבילי משהו כזה במיוחד... באשר להתאמה צבע=מספר, אני חושב שזה נעשה כדי להקל על הילדים לזהות את הבדיל הנכון כשהם התבקשו למצוא מספר מסוים, מבלי להצטרך לספור את היחידות על כל בדיל (או להשוות אותו לבדילים של אחד. אני חושב שהאחד היה לבן, נכון?). |
|
||||
|
||||
אספר לכם על מעשה שהיה באמת: בזמן ההפסקה בין הרצאה לתרגול, נכנס המתרגל מוקדם לכיתה וראה כי לאחת מן הסטודנטיות חבילת עטים בשלל צבעים. סידר אותם אותו מתרגל חביב בסדר הבא: לבן, אדום, ירוק בהיר וגו' וחד לסטודנטים סביבו חידה: מה העיקרון העומד מאחורי סדר זה? כמובן גם אותו מתרגל (למתמטיקה) למד בשיטת הבדידים. אגב, אני הייתי אחד מהסטודנטים מסביב, ובהזדמנות אחרת הוא סיפר לנו שהוא, מתרגל במחלקה למתמטיקה, לא נאלץ לעשות בגרות במקצוע בו יש לו תואר! הוא סיפר לנו שבשנה בה למד נערכה הגרלה באיזה מקצועות יצטרכו תלמידי ישראל להבחן ובאילו לא. מוסר ההשכל: כבר מכיתה אל"ף ועד י"ב לא מלמדים מקצוע חשוב למדי באופן מספק. הפתיע מישהו? |
|
||||
|
||||
"לא מלמדים מקצוע חשוב למדי באופן מספק". אתה מתכוון לומר: "לא מלמדים באופן מספק מקצוע חשוב למדי". |
|
||||
|
||||
אני לא מבינה איך מוסר ההשכל נובע מהסיפור שלך. וחוץ מזה, אז מה אם אין לו בגרות במתמטיקה? הבגרות לא *מלמדת* מתמטיקה, אלא רק בודקת איך למדת. עקרונית, אין משמעות לשאלה אם עשית אותה או לא מבחינת רמת הידע שלך. |
|
||||
|
||||
כמו אצל דובי, גם בכיתתי היו קוים על הבדידים. לגבי התאמת המספר-צבע, כנראה שבתחילת השימוש בבדידים (כאמצעי המחשה, כי הבדידים *אינם* שיטת לימוד) אף אחד לא העלה בדעתו שמורה ישאל בכיתה כמה זה אדום ועוד ירוק... כפי ששמעתי שקורה. ילדים יכולים להבין שזה שמטבע אחד הוא גדול ומזהב לא אומר שהוא שווה יותר מהמטבע הקטן בצבע כסף. הקשר שנוצר בין צבע למספר מעיד על שימוש שגוי שנעשה בבדידים בכיתה. |
|
||||
|
||||
גם הרגשת חשיבות לתלמידים. אני זוכר שמתישהו ביסודי התפארתי בפני אחי ואחותי הקטנים, שאני לא לומד חשבון, כמוהם, אלא "מתמטיקה"! |
|
||||
|
||||
אני לא מבינה מה רע במתן הז'רגון הזה. האם זה מפריע איכשהו להבנה? |
|
||||
|
||||
לדבר עם בני שש על יחס שקילות? כן, מפריע להבנה. |
|
||||
|
||||
טוב, אז בני 12? |
|
||||
|
||||
תלוי ברמה שלהם וברצון שלהם לדבר ''מטא''. זה לא חומר חובה בעיני לבי''ס יסודי. |
|
||||
|
||||
אצלנו היו בעיקר פועלים ממלאי ברכות. מאוד מדכא שהברכות האלה אף פעם לא היו בסביבה. וממה שראיתי, חייזרים ועב''מים וכיו''ב מצליחים מאוד בחשבון של ילדים. אפילו יותר מתפוזים וכנ''ל. |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |