בתשובה לארז לנדוור, 11/06/05 12:03
ושוב אנחנו נפגשים 390474
ארז לנדוור • בתשובה לארז לנדוור שבת, 10/6/2006, 14:43
לכבוד שבוע הספר על מנת לסקור את הספרים הטובים, החשובים והמענינים ביותר שיצאו השנה, כ80 במספר. אז בואו נתחיל.

נפתח באגף האלבומים עם המפעל המו"לי המרשים של השנה - האטלס האנציקלופדי של הוצאת שיחור בחמישה כרכים עם תמונות ומידע מפורט על כל מקום ואזור.

האגף המדעי: סיפרו של סטיבן פינקר, "הלוח החלק", מספר על תכונותינו הטבועות בנו מלידה כתוצאה מתורשה גנטית ולא רק מהתפתחות סביבתית.
צבי ינאי מספר בסיפרו "מסע לתודעת הטבע" על הידוע לנו בתחומי הפיזיקה, הקוסמולוגיה, הביולוגיה וחקר המוח.
מריו ליביו מתאר בסיפרו "שפת הסימטריה" את הקשר של הסימטריה בתיאור עולמנו.
סידרת אופקים של הוצאת עם עובד פתחה תת-סידרה חדשה הנקראת אופקים מדע. שלושת הספרים הראשונים בסידרה זו הם "המוח הרגשי" מאת ג'וזף לדו המתאר את פעולת המוח בעת רגשות, "חייו ומותו של כדור הארץ" מאת פיטר ד' וורד ודונלד בראונלי על מה שיקרה בסופו של כדור הארץ ו"היקום על פי הפיסיקה המודרנית" מאת יורם קירש על תגליות המחקר הפיזיקלי.

האגף התנ"כי: סיפרה של אניטה שפירא, "התנ"ך והזהות הישראלית" הוא מסה המתארת את השתנות הגישה כלפי התנ"ך בישראל.
מהדורה שנייה של "אסופת כתובות עבריות" מאת שמואל אחיטוב מעדכן את המהדורה הקודמת שיצאה לפני כעשור עם תגליות חדשות שנתגלו מאז וכתובות שנחשבו לאותנטיות ונתגלו כמזויפות מאז.
ספר מחקריו של חיים תדמור "אשור, בבל ויהודה" עוסק בממלכות אלו וכן בבממלכות שכנות ליהודה בתקופת שלהי המלוכה.

האגף האמנותי: בן-עמי שרפשטיין משווה בסיפרו "ספונטניות באמנות" בין מגמות דומות ביצירות אמנות מתקופות וממקומות שונים.
ראסל מרטין מתאר בסיפרו "מלחמתו של פיקאסו" את תהליך יצירתה של יצירת המופת, הגוארניקה, ותולדותיה.
על עוד יצירת מופת של גאון, הלא היא הקפלה הסיסטינית, מספר רוס קינג בסיפרו "מיכלאנג'לו ותקרת האפיפיור".
סיפרה של דנה אריאלי-הורוביץ, "יוצרים בעומס יתר", הוא ספר ראיונות עם אמנים ישראלים כיצד הושפעו מרצח רבין.
כמו כן יצאו קטלוגים של היצירות המוצגות במוזיאון ישראל ומוזיאון תל-אביב.

האגף הקולנועי: "לקסיקון הקולנוע השלם" של אייל בן-אהרון כולל ערכים על עולם הקולנוע. ראוי לשאול מה יש צורך בספר כזה בעידן הימד"ב והויקיפדיה, ובכל זאת.
סיפרו של דוד שליט, "מקרינים כוח", מתאר את היחס הפטרוני של המימסד הישראלי לקולנוע במהלך השנים.
סיפרם של נורית גרץ וג'ורג' ח'לייפי, "נוף בערפל", מתאר את תולדותיו של הקולנוע הפלסטיני מראשיתו ועד ימינו.

האגף המוזיקאלי כולל את סיפרו של סטאדס טרקל על "ענקי הג'אז". (לא כולם, מיילס דייויס לא מופיע בו.)
סיפרם של ז'ראל ארנו וז'אק שנל על הג'אז בעריכתו המקצועית של דני קרפל המהדורה העברית נמכר עכשיו בהנחה.

האגף התל-אביבי: יואב רגב מספר על ראשיתה של תל אביב ב"ימי דיזנגוף".
מעוז עזריהו מתאר את דימוייה של העיר במהלך השנים ב"תל אביב העיר ה(א)מיתית".
רחל שיחור כותבת על החיים בעיר בשנות ה40 וה50 ברומן "התל אביבים".
ספר תצלומיו של אלפונס הימלרייך, "צלם על הגג", חושף גם הוא את פניה של העיר והחיים בה משנות ה40 עד שנות ה70.
היכונו לחגיגות יום השנה המאה לתל אביב המתקרב ובא.

את האגף האינטלקטואלי נפתח עם העולם הקלאסי. "לא לשם שעשוע בלבד", משפט מתוך ההקדמה ל"מלחמות הפלופונסיות" של תוקידידס, בעריכת דוד אשרי, הוא קובץ מאמרים על ההיסטוריוגרפיה היוונית.
מחקרו של צבי יעבץ על "המון ומנהיגיו ברומא", על הקשר שבין הקיסרים והעם הרומי יצא במהדורה שניה. זה לא הספר האחרון בסקירה זו היוצא במהדורה מחודשת.
טום הולנד מתאר בסיפרו "רוביקון" את עליתה ונפילתה של הרפובליקה הרומית.

ונעבור לזממנו ולמקומנו. אבי שליים מתאר ב"קיר הברזל" את מדיניות ישראל לאורך שנותיה המבוססת על התבצרות ביטחונית ושלילת מדיניות דיפלומטית למעט תקופות קצרות. ספר מחכים ומאלף.
עזמי בשארה מתאר את חיי הפלסטינים תחת מדיניות הכיבוש ב"כיסופים בארץ המחסומים".
הביוגרפיה של מיכאל בר-זוהר על שמעון פרס, "כעוף החול", מאוזנת ואוביקטיבית ברובה למעט חוסר התיחסות לתקופתו הבעייתית של פרס כשר החוץ בממשלת שרון.
הביוגרפיה של עופר גרוזברד "מנחם בגין - דיוקנו של מנהיג" מנתחת את מושאה בכלים פסיכולוגים. אפשר להתווכח על נטל האשמה שהיא מורידה ממנו על מלחמת לבנון וכן לשים לב לשגיאות לאורך הספר בנוגע לתנועת העבודה.
מתי כבר תתורגם לעברית הביוגרפיה של גבי שפר על משה שרת?
מנחם קליין מתאר ב"יוזמת ז'נבה - מבט מבפנים" את הדרך להסכם המבורך ועומד על חשיבותו.

נעצור לתחנת ביניים קצרה ברוסיה עם סיפרו של סיימון סבאג מונטיפיורי "סטאלין - חצר הצאר האדום" על חייו של הרודן.

הגענו לגרמניה. עדותה של גרמניה אלמונית על החיים בגרמניה בסיום מלחמת העולם השנייה מובאת בספר "אישה בברלין".
"בתוך הבונקר של היטלר" מאת יואכים פסט מתאר את ימיו האחרונים של החלאה.
"נירנברג 1946" מרכז את הראיונות שערך הפסיכיאטר לאון גולדנסון עם פושעי המלחמה.
אהרון לנסקי מספר ב"נגד כיוון ההיסטוריה" על הצלתו מאות אלפי ספרי יידיש.
מייקל סמית מספר על "פולי", מרגל בריטי שהציל רבבות יהודים.
אפרופו יידיש, יצא תרגום חדש לאחר עשרות שנים לזיכרונותיה של גליקל מהמלין, הסוחרת היהודיה בת המאה ה17. מסמך היסטורי יוצא דופן, נדיר ומרתק.

עברנו לארה"ב. "לרקוד עם הרוח" בעריכת ראובן מירן הוא אוסף עדויות של מנהיגים אינדיאנים על עקירתם בידי האדם הלבן.
עדותו של פרדריק דאגלס "עבד אמריקאי - סיפור חייו" מספר על העבדות מתוך ראייתו של אחד העבדים.
על ראשיתה של ארה"ב נילמד מהספרים "1776" מאת דיוויד מקאלו על מלחמת העצמאות האמריקאית "הוד מעלתו ג'ורג' וושינגטון" מאת ג'וז'ף ג' אליס, ביוגרפיה של נשיאה הראשון של ארה"ב.
ארנון גוטנפלד מספר על פרקים שונים בתולדותיה של המדינה בסיפרו "שערים לחוויה האמריקאית".
הביוגרפיה של ברברה טוכמן על הגנרל האמריקאי ג'וז'ף סטילוול מתארת את האסטרטגיה האמריקאית בסין במלחמת העולם השנייה.
תרגום חדש לסיפרו של קוונטין רינולדס, "בית המשפט" (שבעבר תורגם כ"בית דין"), מתאר את הקריירה המשפטית של סמואל לייבוביץ' שהיה בין השאר סנגורם של אל קאפונה ונערי סקוטסבורו ולאחר מכן היה לשופט.
יובל בן-עמי מספר על מסעו לדרום ארה"ב בסיפרו "סוזאנה אל תיבכי - ח"י ימים בדרום ההזוי".

ושני ספרים כלליים יותר: "המאבק על אירופה" מאת ויליאם היצ'קוק מספר בדרך בהירה ומרתקת על ההיסטוריה של היבשת מסיום מלחמת העולם השנייה ועד היום.
סיפרו הקלאסי של אריק הובסבאום "לאומיות ולאומים" תורגם סוף סוף לעיברית ומצטרף לספריהם של גלנר ואנדרסון בנושא זה.

ולקינוח אגף זה, שני סיפרי מאמרים. הראשון הוא סיפרו של ג'ורג' אורוול ,"מתחת לאף שלך", המוכיח שוב את ראייתו החודרת וחריפות מוחו של איש זה והשני קליל יותר הוא סיפרו של גיא מרוז, "עכשיו טורי", אוסף רשימות מהשנים האחרונות של הסאטיריקן השנון והאינטיליגנטי.

בין האגף האינטלקטואלי לאגף הסיפרותי נמצא סיפרו של גינטר גראס "המאה שלי", סיפורים קצרים לכל שנה מהמאה החולפת מפיהם של גרמנים.

את האגף הסיפרותי נפתח עם תרגומים מהשפה הספרדית. "מעוף המלכה" מאת תומס אלוי מרטינס הוא רומן ארגנטינאי המספר על מעקב של עורך עיתון אחר עיתונאית צעירה.
"תעלומת הקבר המכושף" מאת אדוארדו מנדוסה הוא הראשון בסידרה בלשית על בלש תושב בית משוגעים בברצלונה.
סיפרו של רוברטו בולניו, "נוקטרנו בצ'ילה", מספר על החיים בימי דיקטטורת פינושה.
האנתולוגיה "אאורה פלוס" כוללת את יצירותיהם של הסופר המקסיקני קרלוס פואנטס, פושקין ופוקנר. (עוד אנתולגיות מומלצות של הספריה החדשה הן "האנתולוגיה החדשה" ו"האנשים הכחולים - סיפורים צפון אמריקאים".)
"צילה של הרוח" מאת קרלוס רואיס סאפון הוא ספר מיסתורין המתרחש בברצלונה של ה40 בצל מלחמת האזרחים.
תרגום חדש ל"פלאטרו ואני" מאת חימנס רמון חואן, ספר ילדים קלאסי שאחד מגיבוריו הוא חמור. פחות טוב מ"חמור שכולו תכלת" של נחום גוטמן אבל עדיין טוב.

ספרד מתוארת גם בשני רומנים מתורגמים מחדש של ארנסט המינגווי - "וזרח השמש", ספר חובה לחובבי מלחמות שוורים ו"למי צילצלו הפעמונים" על מלחמת האזרחים.
המינגווי מופיע גם בסיפרו של טוביאס וולף, "אסכולה ישנה", על שנתו האחרונה של בוגר קולג'.
עוד מהסיפרות האמריקאית הוא תרגום חדש של "הקוסם מארץ עוץ" מאת פרנק באום עם הערות והסברים בגוף הטקסט.

פושקין שהוזכר קודם זכה לתרגום חדש של "שלוש פואמות ואגדה אחת" ומופיע ברומן של סרנה ויטאלה, "הכפתור של פושקין".

גם מיוונית יש שני תרגומים: תרגום חדש ל"הטעות" מאת אדוניס סמארקיס, רומן מיסתורין קלאסי ו"המבוך" מאת פאנוס קרנזיס המספר על קורותיה של יחידה יוונית בנסיגה במיפגש עם עיר תורכית בעת מלחמת תורכיה-יוון בשנות ה20.

ומשלנו: הוצאות מחודשות ליצירות ברנר "מן המצר" ו"שכול וכישלון" וכן מסתו של אשר ביילין על "ברנר בלונדון" ולרומן של לאה גולדברג "והוא האור".
"עירם של האנשים הקטנים" מאת שלום עליכם הוא קובץ סיפורי כתריאליבקה.
ספרו של דורון ברוש "לחפש את אנה" מתאר את חיפושיו של צעיר אחר צעירה יפה שהובאה לארץ בשנות ה20. יותר מעניין מ"קרן אקסודוס" של נתן שחם ו"העולם קצת אחר כך" של אמיר גוטפרוינד העוסקים גם הם בעבר הציוני והישראלי.
ספר פיזמוניה החדש של תירצה אתר הוא "בלדה לאישה". עוד סיבה להצטער על לכתה המוקדם.
ספר מסותיו של דן מירון, "הספריה העיוורת", עוסק בנושאים שונים בספרות העברית כגון שירת ביאליק, ספרות בלשית, ירושלים ותל אביב, יצירת נעמי שמר ,תנועת ארץ ישראל השלמה ואפילו ג'ויס וייטס. המסות מרתקות והטיעונים משכנעים ומנומקים הייטב. לאורך רוב פרקי הספר מופיעה דמותו ויצירתו של נתן אלתרמן. מתי כבר ישלים מירון את הביוגרפיה של אלתרמן שהתחיל לכתבה?

קלאסיקה נוספת שזוכה לתרגום חדש היא "קאנדיד" של וולטר, סאטירה שנונה וקולחת החובקת עולם ומלואו.

ובלי משהו בריטי אי אפשר, והפעם ישן וחדש. תרגום ראשון ליצירתו של פ. ג'. וודהאוס עם "טוב ויפה ג'יבס" ורומן חדש של ניק הורנבי "ארוכה הדרך למטה", על חבורת מתאבדים בלונדון.

באגף המד"ב תרגומים לשני רומנים זוכי הוגו ונביולה: תרגום מחודש ל"צד שמאל של החושך" (תורגם בעבר כ"מעבר לעלטה") מאת אורסולה לה גווין יחד עם שני סיפורים נוספים מאותה הסידרה ו"מזרקות גן העדן" מאת ארתור סי קלארק.

ובאגף הבונוס נקנח עם מאכל ומשקה. "בטן מלאה" בעריכת אביעד קליינברג הוא אוסף מאמרים על אוכל והחברה הישראלית.
שלמה פפירבלט משלים את טרילוגית המשקאות שלו ולאחר ספרים על היין ועל משקאות חריפים הוא כותב על המשקה הפופולרי ביותר בעולם ב"עולם הבירה".

ועוד בונוס: שניים מהספרים הנסקרים לעיל מכילים שתיים משש הציטטות הספרותיות המגניבות ביותר, והנה הן כאן:

1. וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ; וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי. (יחזקאל טז, ו)

2. לא הכל הבלים, בתי,
לא הכל הבלים והבל.
גם לכסף הפרתי בריתי,
גם זריתי ימי להבל.
רק אחריך הלכתי, בתי,
כצואר אחרי החבל.
(שיר לאשת נעורים, שמחת עניים, נתן אלתרמן)

3. מה מעשיך כאן? - שאל הנסיך הקטן בראותו כי השיכור יושב לו דומם לפני מערכת שלמה של בקבוקי יין ריקים ובקבוקים מלאים.
אני שותה - השיב השיכור קדורנית.
ולמה הנך שותה? - הוסיף הנסיך הקטן לשאול.
אני שותה כדי לשכוח - ענה השיכור.
מה לשכוח? - שאל הנסיך הקטן, כי נכמרו רחמיו על השיכור.
לשכוח חרפתי - הודה השיכור והרכין את ראשו.
וחרפתך מהי? - חקרו הנסיך הקטן, שביקש לעזור לו.
חרפת השתייה! - הפטיר השיכור ונשתתק כליל.
(הנסיך הקטן, אנטואן דה סנט-אכזופרי)

4. מעולם לא נראה דבר יפה יותר, מצוחצח יותר, מזהיר יותר, מופתי יותר משני הצבאות הללו. החצוצרות, החלילים, האבובים, התופים והתותחים ניגנו כולם בתואם שאף בגיהנום לא נודע כמוהו. במערכה הראשונה הפילו התותחים כששת אלפים לוחמים בכל אחד משני הצדדים. לאחר מכן מחתה אש הרובים מעל פני האדמה כתשעת אלפים עד עשרת אלפים מנוולים שזיהמו בנוכחותם את הטוב שבכל העולמות. כידוני הרובים שימשו אף הם טעם ונימוק מספיקים בתכלית למותם של כמה אלפים, ובסך הכל הגיע מספר ההרוגים לכשלושים אלף נפש. קנדיד, שרעד כמו פילוסוף אמיתי, הסתתר כמיטב יכולתו במשך הטבח ההרואי הזה.
לבסוף, כאשר ציווה כל אחד משני המלכים על חילותיו להלל את האל בהמנון הTe Deum , החליט קנדיד ללכת משם ולהרהר במקום אחר על סיבות ומסובבים. הוא חלף על פני ערימות של מתים ושל גוססים והגיע לכפר סמוך. אך הואיל והיה זה כפר אברי, שוב לא נותר ממנו אלא אפר, כי הבולגרים שרפו אותו עד היסוד בהתאם לחוקי המלחמה. זקנים מנוקבי קליעים התבוננו בנשותיהם השחוטות, שעוללים נלפתים אל שדיהן שותתי הדם. נערות צעירות, שזה עתה סיפקו את צורכיהם הטבעיים של כמה וכמה גיבורים שכבו בבטן מבוקעת וחירחרו חירחורי גסיסה אחרונים. קורבנות אחרים, שרופים למחצה, שיוועו בזעקות ניחרות שיגאלו אותם מיסוריהם. הקרקע היתה מגואלת במוחות שפוכים, בזרועות גדומות וברגליים כרותות.
קנדיד נמלט משם כל עוד נפשו בו ומצא את עצמו בכפר אחר. אך הפעם היה זה כפר בולגרי, וממילא שילמו לו הגיבורים האברים כגמולו, מידה כנגד מידה. קנדיד דרך על איברים מפרפרים, פילס את דרכו בין עיי חורבות, ולבסוף הצליח להיחלץ מזירת הקרבות.
(קנדיד, וולטיר)

5. הקולונל אאורליאנו בואנדיה אירגן שלושים ושתיים מרידות מזוינות ובכולן נכשל. נולדו לו שבעה-עשר בנים משבע-עשרה נשים שונות, וכולם חוסלו בזה אחר זה בלילה אחד, קודם שמלאו למבוגר שבהם שלושים וחמש שנים. הוא ניצל מארבע-עשרה התנקשויות בחייו, משבעים ושלושה מארבים, ומכיתת יורים אחת. הוא הצליח להישאר בחיים לאחר מנת-סטריכנין בקפה שהיה בה כדי להרוג סוס. הוא סירב לקבל את "עיטור השירות המצוין" שהעניק לו נשיא הרפובליקה. הוא עלה לדרגת המפקד העליון של הכוחות המהפכניים, בעל זכות שיפוט ופיקוד מגבול אל גבול, והאיש שהממשלה פחדה ממנו יותר מכל אדם במדינה, אבל מעולם לא הרשה שיצלמו אותו. הוא דחה את הפנסיה לכל ימי חייו שהציעו לו אחרי המלחמה, והתפרנס עד זיקנה ושיבה מדגיגי-הזהב שעשה בסדנת הצורפים שלו במקונדו. אף-על-פי שנלחם תמיד בשורות הראשונות של אנשיו, נפצע את פצעו היחיד מידי עצמו, לאחר שחתם על כניעת נארלנדיה ששמה קץ לכמעט עשרים שנות מלחמת-אזרחים. הוא ירה באדח בחזהו, והכדור יצא לו מגבו ולא פגע בשום אבר חיוני. הדבר היחיד שנשאר מכל המעשים האלה היה רחוב שנקרא על שמו במקונדו. ואף-על-פי-כן, כפי שאמר כמה שנים לפני מותו בשיבה טובה, לא ציפה גם לכך באותו שחר שיצא עם עשרים ואחד אנשיו להצטרף לכוחותיו של הגנרל ויקטוריו מדינה.
(מאה שנים של בדידות, גבריאל גרסייה מארקס)

6. אף אחד לא חי אף פעם את החיים שלו עד הסוף, חוץ מלוחמי הפרים. (וזרח השמש, ארנסט המינגווי)

קריאה מהנה.
חזרה לעמוד הראשי
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים
האייל הקורא RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש © כל הזכויות שמורות