|
'
כנראה ששוב חטאתי בסירבול כתיבתי הנובע מאי-בהירות רעיונית. אנסה שנית:
קיים בעולמנו יצור, שאנו בני האדם מכנים אותו טווס. לאותו יצור יש זנב ארוך ביחס לגופו. גם זנב היא מילה בשפות האנושיות. בד"כ מתייחסים לאותו איבר הנמצא בצד הנגדי לראש החיה/דג/ציפור//זוחל/עוף. לבני אדם, בניגוד לכל היונקים, אין זנב.
מילים מייצגות סמלים. כשאנו הוגים או כותבים את המילה פיל מופיעה במוח תמונה של פיל. כשנכתוב או נקרא "הפיל דרך על העכבר" המוח יצייר אייקון של פיל גדול בפרופורציה שם את כף רגלו השמאלית האדירה על אייקון של עכבר קטן. לכאורה תיאור נייטרלי ואובייקטיבי של מצב, אבל במוחנו האנושי מצטיירת גם משמעות ערכית מסוימת, ולוא עקיפה. עבור העכבר זו טרגדיה, ואילו לפיל לא נוצרה שום תועלת מיוחדת מצעידה על עכבר. הוא בכלל אוכל עשב, כידוע.
לעומת זאת, אם נקרא או נכתוב את המשפט "החתולה צדה היום עכבר בחצר", מלבד הסמלים של עכבר, חתול וחצר, תשתרבב לתמונה הפיזית גם משמעות ערכית חיובית. שהרי עכברים נושאים מחלות וכו'. גם אם לא הפיקה החתולה שום תועלת מעשית מההרג. שהרי חתולים, כמו פילים, לא אוכלים עכברים. שני עכברים מצאו את מותם בטרם עת. נניח ששניהם מאותו הכפר, ואפילו מדובר בזוג תאומים זהים. אל האחד נתייחס כתאונה מצערת ולגבי השני בהקלה מסוימת. הקלה היא גם מילה בשפת אנוש. מילה השאולה מהתחום הפיזי ובאה לתאר גם תחושה. חיובית בדרך כלל. די ההיפך מהכבדה.
פעם, כשאמהות סבתותינו נשאו מים מהבאר/נחל, הכדים הכבידו על כתפיהן. כשפרקו את המטען הוקל להן. העיתונאי שסיקר את עיסקת מכירת ישקר לא יכתוב בפתיח לרשימה "דברים אלו מובאים לקהל הקוראים למרות שמר איתן ורטהיימר הכביד עלינו בעבודתנו, ושלח אותנו במטוסו הפרטי מניו-יורק לאומהה, במקום לנסוע בשובה ונחת 14 שעות ברכב שכור". אילמלא *הכבדה* לא היתה מילה/מושג הנושאת בהכרח ערך שלילי בעיני רוחנו, לא היה מובן לשיר הידוע:
He isn't heavy, He is my brother
פרופ' זהבי בחר להשתמש במונח העברי *הכבדה*. זה בפירוש אינו מושג אובייקטיבי הבא לתאר תצפית על בע"ח, אלא שאול ממציאות החיים של בני אדם, וכולל בחובו ערכיות שלילית. באנגלית הוא אפילו הרחיק לכת וניסח את התיאוריה תחת השם הטעון במשמעות בוטה יותר - handicap principle - כלומר עקרון הנכות, המוגבלות, הפגימות, או בפוליטיקלי קורקט: עקרון המאותגרות הפיזית. מניסוח זה ברור כי זהבי ראה מלכתחילה בתכונות מסוימות של בע"ח סוג של מכשלה לקיומם, התפתחותם והתרבותם. בבסיס התיאוריה המדעית מוצבת עמדה ערכית השאובה מעולם המושגים האנושי, אבל זרה למציאות בטבע ולמהלך האבולוציה.
אולי זה אפילו קשור ביומרה אנושית. כאילו לטעון שהנדסת האבולוציה יצרה יצורים עם פגם גנטי הולך ומתעצם במהלך הדורות (שהרי זנב גדול התחיל אי-אז בזנב קצר יותר). רק שתורת האבולוציה קובעת את ההיפך הגמור. בתהליך הברירה הטבעית נכחדים הפרטים והמינים הנושאים תכונות המפריעות להישרדות. מאחר ונותרו מינים עם זנב ארוך ומפואר - למינגים, למשל, גם טווסים - משמע כי זנבם לא הכביד על התפתחותם. גם אם במצב הידע הקיים זה נראה לבני אדם כסרח עודף חסר תועלת ואף מזיק ליצור החי. בערך כפי ששרדו פילים במשקל 4 טון, למרות ש-2.5 טון נראים לי כמספיקים בהחלט.
והכי משונה טענת זהבי כי עקרון ההכבדה מבית מדרשו פועל לגבי הצבי המקפץ באויר מול הטורף, במקום לנוס על נפשו. הרי המחקר האמפירי הראה בוודאות כי האריה מעדיף להתעסק במרבית המקרים דווקא עם הפרטים הבורחים מאשר עם אלה, החזקים, המהירים, המפגינים את יכולתם בדילוגים גבוהים על-המקום. כלומר זו תכונה המקלה על החיים, קיימת גנטית אצל כל הצבאים, אבל מופעלת רק ע"י אלה הכשירים באמת. איפה בדיוק ההכבדה על הצבי אם בהתנהגותו הוא שורד בזמן שחברו לעדר הופך לארוחת ערב?
'
|
|