 |
אני לא בטוח. רצון האספסוף מזכיר את הסיפור היווני על השוטה של הטיראן המציין בפניו כמה אנשים באו להריע לו. הטיראן משיב שאם היו תולים אותו היו באים רבים יותר והם היו מריעים חזק יותר. בפרט היום בחברת ההמונים, ניתן לגייס המון להפגין עבור כל דבר וגם עבור דבר והיפוכו.
כאשר לומדים היום את קורות ה"מלחמה הגדולה" (מלה"ע ה-I) בה מחזורים שלמים של הנוער הגרמני נטבחו ב"רצח הילדים על גדות האיפר", מחזורים מלאים של בוגרי בתי הספר המובחרים של בריטניה טבעו בחפירות של פלנדריה והעם הצרפתי זכה במנה גדושה של נכים ואלמנות בורדן, השאלה המסקרנת ביותר היא על מה פרץ בית המטבחיים ההוא. לאחר שמניחים מן היד את הספרים והמאמרים עם ההסברים המלומדים, נשארים בסוף עם ההשערה שהסברו של ירוסלב האשק אינו הגרוע ביותר (זה בגלל ש"הם רצחו לנו את הפרדיננד").
העובדה שגם מדינאים רבים חשים את התחושה שבד"כ מיחסים להמון (כלומר שפשוט לא הותירו להם ברירה אחרת), אינה בהכרח מוצדקת. כאשר אתה במשך שנים מטפח את גידולי הפרא של הגלוריפיקציה של המיליטריזם (שאת פרי ההילולים המקומי שלה טעמנו כאן) אתה לא יכול אח"כ להתחמק בתואנה שההמון תובע את המגפים הצועדים ואת הניסים המתנופפים. את השקריות של העמדת הפנים הזאת חשף היטלר בכך שלכל אורך התוקפנות הצבאית שלו הציג עצמו בפני עמו כרודף שלום ובכך חשף שרוב גדול של העם הגרמני נגרר אל תוך המלחמה שלא מרצונו.
העובדה שכמה יושבי בתי קפה ואברכי משי הבטוחים שעליונותם הגזעית וחיוניותם למין האנושי תגן עליהם מפני התוצאות של צחצוחי החרבות, אוהבים את המהומה והמלחמה, אינה מוכיחה שההמון שותף לטרנד הנבזה הזה. בכל בומבמלה בחוף ניצנים יש לא פחות סטטיסטים מאשר בהפגנות של מתנחלי יש"ע.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש