|
||||
|
||||
לא צריך לקרוא את כל 93 עמודי הדו"ח של "בצלם" כדי שיהיה ברור, שבמסווה הדיבורים על ביטחון, ישראל אכן מנסה לכרסם בשטחי הגדה ולהוסיף כמה-שיותר-אדמה-עם-כמה-שפחות-פלסטינים לתחום שממערב לגדר. אבל ברור גם שמבחינת הצד הפלסטיני, ובמסווה הדיבורים על זכויות אדם, מדובר בעצם על נסיון שלהם להשאיר אצלם כמה שיותר שטח, לפני/בלי שהושג הסכם מדיני. ועוד ברור, שישראל לא מעוניינת להחזיר הכול, עד הסנטימטר האחרון, בלי לקבל משהו (הכרה, הכרזה על סיום הסכסוך, הסכם חילופי שטחים) בתמורה. ואפשר להבין את עמדת שני הצדדים, הישראלי והפלסטיני. לגבי "בצלם", מעבר לדאגה שלהם לזכויות האדם (הפלסטיני כמובן), נראה לי שהם פשוט תומכים בעמדת הצד הפלסטיני לגבי גורל השטחים, ובמסווה הדיבורים על זכויות אדם הם מנסים להחזיר את ישראל לגבולות 67 לפני שהושג הסדר כולל עם הפלסטינים. אינני מזלזלת בקשיי הפרנסה של פלסטינים פרטיים, אבל לכל פלסטיני כזה מוצעים פיצויים על האדמה שהוא מאבד (ראה תגובת ביהמ"ש בסוף הדו"ח). ואם היה מדובר רק בקשיי פרנסה, הפיצויים האלה היו פותרים את הבעייה, הלא כן? אלא שמדובר, גם בצד שלהם, במאבק /לאומי/ על האדמות. והאינטרס הלאומי הפלסטיני גובר בדרך כלל על האינטרס האישי הפלסטיני. תראה מה קורה לכל מי שמעז למכור בית או אדמה ליהודים- הוא נרצח באכזריות, אלא אם ברח לחו"ל מבעוד מועד (רק השבוע נחטף ונרצח ערבי ישראלי על רקע זה). כלומר, כאשר אתה ממקד את המצלמה (הממשית והמטאפורית) על איכר שמתלונן על אובדן אדמתו, זו לא כל התמונה. כי יש גורמים /מדיניים/ מאחורי האיכר הזה, והם מכתיבים לו איזו עמדה להציג לעולם, בלי שום קשר לרצונו הפרטי. לי אישית נמאס מהטריק הזה של העמדת "מדינה/ממשלה/ מדיניות" חסרת פנים בצד אחד, מול ה"אדם הקטן/איכר חסר אונים/נטול כל קונטקסט לאומי" בצד השני. זה טריק כי ברור שהסימפטיה הטבעית היא, תמיד ובכל מצב, עם "האדם הקטן" מול ה"מדינה". אבל במציאות לא אלה פני הדברים. ונראה לי שאם מדברים על "מדינת" ישראל, נכון יהיה להזכיר גם את "מדינת" פלסטין שמאחורי האיכר הפלסטיני הפרטי. ועכשיו, לאחר שהעמדנו דברים על דיוקם, אפשר לגשת לשאלה האמיתית- האם נכון לישראל להחזיר כל סנטימטר מאדמות 67 בלי כל הסדר מדיני? לדעתי- לא. |
|
||||
|
||||
"ואם היה מדובר רק בקשיי פרנסה, הפיצויים האלה היו פותרים את הבעייה, הלא כן?" ממש לא. הרי למקבל הפיצויים אין הרבה סיכוי למצוא אדמה חילופית, ובלעדיה - הוא עצמו, אולי, יוכל להתפרנס - אבל מה שחשב להשאיר לילדיו ולנכדיו אחריו יירד לטמיון. |
|
||||
|
||||
לא אני וכנראה גם לא אתה יודעים מה גובה הפיצויים המוצעים. אבל אם הבעייה היא לא עקרונית-לאומית אלא רק גובה הפיצוי, אני מניחה שאפשר להגיע להסכם שיהיה מקובל על שני הצדדים. מה שכן ידוע לי על החקלאות בשטחים זה, שבד"כ לא מדובר על התקיימות מחקלאות בלבד, אלא על עיבוד החלקה המשפחתית פלוס פרנסות אחרות (מסחר, עבודות כפיים, מקצועות חופשיים). זה המצב כבר מתחילת המאה העשרים לפחות- החיפוש אחרי מקורות הכנסה לא חקלאיים התפשט כאשר עם תחילת המנדט הבריטי (עם שירותי הבריאות המשופרים יחסית) עלתה תוחלת החיים באזור, האוכלוסיה גדלה בבת אחת, והחלקות המשפחתיות הקטנות כבר לא הספיקו לכל הילדים ששרדו עכשיו, והמבוגרים שהאריכו לחיות עכשיו, לעומת התמותה הגבוהה יחסית מקודם (תחת הטורקים). כך שבד"כ, במקרים שבהם מוחרמת אדמה לא מדובר על גדיעת מטה לחמה היחיד של המשפחה. ואם במקום לגרד בקושי קצת תוצרת חקלאית עונתית מהחלקה הם יקבלו סכום הוגן וישימו אותו בבנק בריבית, או ישקיעו בתבונה- האם זה לא יכסה, ואף יעבור את הערך הכספי של הקרקע? אך כאמור- לדעתי השאלה היא בעיקרה לאומית, ולא פרטית, והאנשים הפרטיים אינם חופשיים להגיע להסכמים עסקיים גם אם ירצו בכך. |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |