|
||||
|
||||
> "העובדה שהציבור מכיר במניעת התאבדות כאחד מתפקידיה של הפסיכיאטריה." הציבור יכול לחשוב מה שהוא רוצה, אבל בכל זאת מעניין אותי לדעת היכן מצאת את הציבור הזה. לא התרשמתי מקריאת התגובות כאן שזו דעת הציבור. בכל אופן - דעת הציבור אינה צריכה להוות שיקול. > "אתה מכיר מקרים של אדם כזה ששוחרר כשברור שהוא מתכוון להתאבד?" ראיתי מקרים ששוחררו למרות שהפסיכיאטר הגיע למסקנה שסבירות ההתאבדות היא גבוהה, אך לא מדובר במחלת נפש. לא רק שמקרה כזה לא יביא לשלילת רשיון הפסיכיאטר; להיפך: פסיכיאטר שיחליט לאשפז אדם בכפיה למרות שאינו מתרשם ממחלת נפש יצטרך לשקר לפסיכיאטר המחוזי ובסוף התהליך הוא באמת יהיה בסיכון של סנקציות מקצועיות, כולל איבוד הרשיון לעסוק ברפואה. > "מהו דיכאון אם לא אוסף סימפטומים, שחוסר רצון לחיות הוא אחד מהם ואולי העיקרי שבהם? איך הפסיכיאטר מאבחן דיכאון אם לא מתוך ההתנהגות והתשובות שהוא מקבל?" אינני פסיכיאטר, ואולי עדיף שד"ר וישנה תענה לך. בכל אופן "חוסר רצון לחיות" איננו האייטם שבעטיו מאובחן דיכאון. יש שאלוני דיכאון כלליים. הרופא המאבחן דיכאון צריך לשים לב לפרטים כמו הפרעות שינה, הפרעות אכילה, הצורה שבה האדם מדבר על מותו, פרידה מחברים ועוד. |
|
||||
|
||||
בוא נעזוב התאבדות ודיכאון בתור דוגמה ונדבר על המקרה הכללי. מתי אדם מאושפז נגד רצונו בשל סכנה לעצמו? כשקיימת סכנה שאותו אדם גורם או יגרום לעצמו נזק ממשי, וכששיקול דעתו פגום במידה כזאת שהוא אינו יכול להבין את מהות הנזק הזה. אני טוען שהקריטריון השני הוא חסר משמעות מבחינה מעשית. אני פשוט לא רואה שום דרך לבדוק דבר כזה. אם הטענה שלי נכונה, הרי שהקריטריון היחיד לאשםוז כפוי הוא גרימת נזק לעצמו, וזה בבירור עניין סובייקטיבי ותלוי חברה ותרבות. (צום הוא נזק? התנזרות? התבודדות חברתית? חזרה בתשובה/שאלה? האם עצם הסירוב לטפל במה שנחשב הפרעה נפשית לא יכול להיחשב בהרבה מקרים כגרימת נזק עצמי?) "דעת הציבור אינה צריכה להוות שיקול" כפייה פסיכיאטרית, כמו כל כפייה שנתמכת ואף מבוצעת על ידי המדינה, תלויה לחלוטין בדעת הציבור. אם הציבור לא היה מקבל אשפוז כפוי כדבר לגיטימי השימוש בו היה נפסק. |
|
||||
|
||||
נתחיל מהסוף. בעניין דעת הציבור כגורם במשוואה, אינני חושב שיש בינינו חילוקי דעות. דעת הציבור אינה צריכה להשפיע, אבל היא משפיעה. הציבור יכול לכפות על המערכת החלטות לא מקצועיות. הוא יכול, למשל, להוציא אשפוז כפוי אל מחוץ לחוק, כפי שאני מבין שאתה מנסה לעשות, והדבר ייפסק, גם אם אינו לתועלת המטופלים. וכעת לנושא העיקרי: אינני פסיכיאטר, ורצוי שד"ר וישנה תענה לך. בכל זאת – מה שקובע אינו אם האדם יכול להבין את מהות הנזק, אלא בּוֹחַן המציאות שלו. לדוגמא: סכיזופרן עלול לסבול מהזיות רדיפה. הוא שומע קולות ולפעמים רואה דמויות. הדבר מתרחש גם כשאנשים אחרים נמצאים בסביבתו והם, כמובן, אינם חווים את אותן חוויות. ברוח הפוסט-מודרניסטית המנשבת מהמסר שאתה מנסה להעביר – אין מחלות נפש וזה שהוא שומע קולות של אנשים במצב מסויים ואחרים לא – אינו אומר שהם לא קיימים. אבל לא מדובר רק בחוויה היחסית. החולה מבוהל. הוא עלול להתאבד משתי סיבות במצב זה: או כדי שהקולות ייפסקו או שהקולות מצווים עליו להתאבד. יש לנו טיפול תרופתי שיפסיק את החוויה הזו. רוב המטופלים שמחים לקבל את הטיפול לאחר שהם מכירים אותו. אבל החשש שלהם לפני הפעם הראשונה הוא גדול. אז מאשפזים אותם בכפייה ולאחר שהם מקבלים את הטיפול משחררים אותם. מה, לדעתך, לא בסדר בתרחיש הזה? |
|
||||
|
||||
אנחנו מסכימים בעניין המעשי, אלא שלא נראה שקיימת החלטה מקצועית בעניינים כגון אלה שלא תלויה בדעת הציבור בפני עצמה. אבל לא משנה... תיאלץ להסביר לי טוב יותר מהו "בוחן המציאות", כי מהדוגמה שלך לא ברור לי איך הדבר הזה קשור לאשפוז כפוי. שני הקריטריונים שנתתי נראים לי מספיקים והכרחיים: אם האדם אינו גורם נזק אין צורך באשפוז כפוי, ואם הוא גורם נזק אבל מודע לכך ומקבל את זה גם אז אין צורך באשפוז כפוי. ההזיות שתיארת לא מעידות על אף אחד מאלה. אוקיי, עכשיו אתה מציע סוג מאוד מסויים של אשפוז כפוי. יש לי שתי הסתייגויות: אחת היא שהשאלה היא על עצם האשפוז, ולכן מה שקורה אחר כך לא רלוונטי. השנייה היא שהסיבה הזאת יכולה לשמש לאשפוז של הרבה "חולים" שלא חוששים אלא פשוט לא מעוניינים בטיפול הזה ספציפית או בטיפול בכלל. איך תדע מתי הם לא מעוניינים ומתי הם חוששים? ואיך, בזמן הטיפול, הפסיכיאטר יגיע למסקנה שהגיע הזמן לשחרר אותם? כשהם יתחילו להגיב לטיפול באופן חיובי? הרי אתה מניח כאן את המסקנה. (סליחה אם יצא מבולגן, חם לי ועושה רוח מהמזגן ועדיין הכל מבולגן וכואב לי הראש מדי בשביל לתקן כמו שצריך וזה, נו, תתגברו...) (או הנה, איך אני בתור פוסטמודרניזם?) |
|
||||
|
||||
פגיעה בבוחן מציאות הכרחית לאשפוז כפוי, אבל לא תהווה עילה לאשפוז לבדה, וחולה עם בוחן מציאות פגוע - למשל חולה ששומע קולות - לא יאושפז בכפייה ולא יקבל טיפול בניגוד לרצונו, אלא אם במקביל לכך יש סיבות להאמין שהוא מסוכן לעצמו או לאחרים כתוצאה מהפגיעה בבוחן המציאות (דוגמאות אמיתיות: אדם שמאמין שאמו רוצה לפגוע בו ולכן מתכוון לתקוף אותה; חולה שעקב שמיעת קולות שובר חפצים בבית הוריו ומאיים לקפוץ מחלון אם לא יגרשו את הרוחות מהבית; חולה שמאמין שקבוצה של מחבלים נמצאת בעקבותיו ולכן תוקף אנשים ברחוב בחשד שהם מחבלים). |
|
||||
|
||||
השאלה שלי היא מהם הקריטריונים לאיבחון של ''פגיעה בבוחן המציאות''. |
|
||||
|
||||
מצב שבו יש פער בין מה שקורה באמת לבין מה שהאדם מרגיש שקורה. למשל - הוא רואה מראות שאינם קיימים במציאות, או שומע קולות שלא קיימים במציאות, ומאמין שמה שהוא חווה זו המציאות. |
|
||||
|
||||
ואיך זה מצדיק, למשל, אשפוז בכפייה של אנורקסים? |
|
||||
|
||||
משום שלחולות האנורקטיות יש פגיעה בשיפוט המציאות בנוגע להערכת הגוף שלהן, וזה מה שמוביל אותן להרעיב את עצמן. עם זאת, כמדומני שבישראל פסיקת שופט מנעה אשפוז של חולת אנורקסיה בניגוד לרצונה. האשפוזים של קטינים בניגוד לרצונם הם עניין אחר, משום שהם מצוים בחזקת הוריהם. |
|
||||
|
||||
אז זה שונה מאוד ממה שאמרת בתגובה הקודמת ("הוא רואה מראות שאינם קיימים במציאות, או שומע קולות שלא קיימים במציאות, ומאמין שמה שהוא חווה זו המציאות.") את מסכימה שההגדרה הזאת לפגיעה בבוחן המציאות, שנתת עכשיו, היא לא אובייקטיבית? "האשפוזים של קטינים בניגוד לרצונם הם עניין אחר, משום שהם מצוים בחזקת הוריהם." אני מצטער, קשה לי לראות הבדל רפואי בין אבחון של קטין לאבחון של לא-קטין. את טוענת אולי שקיים הבדל משפטי? זה נכון, אבל זה לא קשור, או לא אמור להיות קשור, לשאלה אם לאשפז מישהו בכפייה. |
|
||||
|
||||
לא, אין הבדל. אם מישהי בגובה מטר שבעים שוקלת 30 ק"ג אבל בראי היא רואה את עצמה שמנה זו בהחלט פגיעה בבוחן מציאות. כל נושא האשפוז בכפייה הוא עניין משפטי. |
|
||||
|
||||
באמת אנורקסיות שמגיעות למצב כזה מאמינות עדיין שהן שמנות? או שהן פשוט כבר נגעלות מאוכל? (למען הסר ספק - חייבים לאשפז אותן, לטעמי). |
|
||||
|
||||
הן מאמינות שהן שמנות, והן מרגישות שמנות. |
|
||||
|
||||
מה שאת אומרת על בוחן המציאות נשמע לי סותר את מה שאומרים, שהחברה משדרת תדמית של נשים שמעודדת אנורקסיה. הן הרי לא מנסות להראות כמו קייט מוס, אם גם קייט מוס שמנה לפי 30 קילו ל170 ס"מ... |
|
||||
|
||||
1. יש טענה שהגורם/מעודד לאנורקסיה הוא תדמית רזה מדי של נשים בתקשורת. 2. טלי אומרת שהסיבה (אני מפשט דברים) לאנורקסיה היא בוחן מציאות לקוי, ושאנורקטיות שוקלות 30 קילו ל170 ס"מ ובטוחות שהן שמנות. 3. התדמית הרזה-מדי של נשים מ1 היא בד"כ של משהו כמו 52 קילו ל170 ס"מ. דוגמניות במידות כאלה מוצגות כמושלמות מכל בחינה. לכן אנורקטית השוקלת 30 קילו ל170 ס"מ תראה כרזה בצורה חולנית ולא כשמנה. 4. לכן לא ייתכן שבוחן המציאות הלקוי של אנורקטיות מבוסס על התקשורת ועל צילומי דוגמניות, בניגוד ל1. שאלתי את טלי לדעתה כי יכול להיות שלא הבנתי משהו (נגיד, התקשורת היא טריגר לתהליך של הדרדרות בוחן המציאות, וכיו"ב). או שהיא חושבת ש1 זה לא נכון, ואז זה תואם את דעותי. |
|
||||
|
||||
הטענה הראשונה נכונה. התקשורת בהחלט מעודדת נשים לרזות. כשהתהליך מקצין, זה הופך לאנורקסיה. הנפש איננה פועלת באופן כה ליניארי כמו המחשבה שלך, זה הכל. |
|
||||
|
||||
נו, זה בדיוק מה ששאלתי. את מתארת התפתחות של דיאטה לאנורקסיה. זה באמת המצב, ככה זה עובד? ואם כן, האם יש יותר סיכוי להתפתחות לאנורקסיה (אחרי שמסלקים בחירה-עצמית וכזה) של דיאטה של נערה שהיא שמנה לפי קנה המידה של התקשורת לבין דיאטה של נערה שהיא שמנה לפי קנה המידה של הרפואה? |
|
||||
|
||||
יש ראיות נסיבתיות: ככל הידוע לי, אנורקסיה היא הפרעה תלוית תרבות, זמן ומקום - במקרה או שלא במקרה, היא התפתחה בד בבד עם התפתחות המודל הנשי הרזה. |
|
||||
|
||||
הגיע הזמן לתיאוריה חדשה. לפניכם התיאוריה החדשנית שהגה השכ"ג ואשר נחשבת לפריצת הדרך הגדולה ביותר בתחום הפסיכיאטריה מאז המצאת הפנצילין. ראשית העובדות: 1. אנורקסיה פוגעת בנשים הרבה יותר מאשר בגברים (בערך ביחס של 1:15). 2. האדם הוא אוכל כל (Omnivore). 3. אוכלי כל חשופים למגוון רחב של מזונות, שהוא עניין מצויין כמובן, אבל נושא עימו את בעיית הבחירה: חלק גדול מהמזונות הפוטנציאליים רעילים, והצייד-לקט שלנו צריך להעריך את התועלת והסיכון מכל אחד מסוגי המזון הפוטנציאליים. אני לא מתכוון רק לשאלה אם כדאי לנגוס בפטריה שהזיהוי שלה לא ודאי, אלא אפילו לשאלה אם כדאי לאכול פרי בוסר של עץ מסויים כאשר אתה רעב מאד. השלשול שעלול להתפתח אולי יהיה קטלני עבורך. 4. הרגישות של אנשים שונים לרעלנים במיני המזון משתנה (כמו כל דבר אחר) בין פרטים שונים. 5. מגוון המזונות אליהם חשוף האדם המודרני הולך וגדל עם הזמן. בילדותי נחשפתי להרבה פחות מזונות מאלה שניתן להשיג בעשורים האחרונים ללא מאמץ: פירות מכל העולם, שמונים זנים של עגבניות, מאכלים סיניים והודיים, סלמון מנורווגיה ושרצים מניו-אינגלנד, בשר יען וביצי שליו, אחסוך מכם את הרשימה הארוכה עד בלי די. 6. במקביל, נעשה שימוש הולך וגובר במיני תוספים חדשים: צבעי מאכל, ממתיקים מלאכותיים, חמרים מעכבי חמצון וכיוצא באלה. 7. בערך 2/3 מהנשים בהריון סובלות מ"בחילות בוקר". Dr. Margie Profet הראתה, באופן משכנע מאד לטעמי, את היתרון האבולוציוני של התופעה מבחינת סינון חומרים רעילים בתקופה בה הם עלולים להפיע לרעה על העובר (ראו, למשל, כאן: http://www.as.ua.edu/ant/bindon/ant570/Papers/Edward...) ועכשיו, הבה נשתעשע מעט: נתחיל מהסוף. אותן "בחילות בוקר" (שאין בינן לבין בוקר כלום) אינן אלא אנורקסיה זמנית. אמנם הביטוי שלהן אינו בהעדר תיאבון אלא ברגישות שלאחר האכילה, אבל את זה קל להבין שכן חוסר תיאבון בתחילת ההריון הוא לוקסוס שאין האישה יכולה להרשות לעצמה אם ברצונה לגדל עובר בריא. מכל מקום, אותן בחילות מראות שיש בגוף האדם, וביחוד בגוף האישה, מכשירי מדידה רגישים למידת הרעילות של המזון. סעיפים 3 ו- 4 למעלה מנבאים שבזנב בבתפלגות המצופה יהיו אנשים, ובעיקר נשים, רגישים מדי, כלומר כאלה שידחו מזונות רבים מדי. אפשר גם להניח למידה היא חלק מהעניין: מי שנכווה ברותחין כמה פעמים, עלול להזהר מדי גם בצוננים. הסיבה לשכיחות הגבוהה אצל נשים ברורה מהאמור לעיל. אפשר להמשיך את קו המחשבה הזה ולהניח שבמקרי קצה עלולה להתפתח הפרעה תזונתית כללית. כאשר כמות גדולה של מזונות נתפסת ע"י הגוף כ"רעל", המנגנון עלול לצאת משליטה ולהחיל פסילה גורפת על רעיון האכילה בכלל. כל העניין של "אני רוצה להיות רזה" אינו אלא פסודו-רציונל של החולות שאין טעם להתייחס אליו ברצינות. התופעה של הסברים כביכול רציונליים להתנהגויות לא מובנות היא תופעה ידועה בהרבה מחלות נוירולוגיות. סעיפים 5 ו-6 נותנים הסבר טוב לעליה בתפוצת ההפרעה בשנים האחרונות. סיכום: האנורקסיה היא תגובת יתר של המערכת המסננת את מיני המזון שהאדם מוכן להיחשף אליו. רעיון לבדיקה: השוואת השכיחות של האנורקסיה עם כמות מיני המזונות שהחולה נחשפה אליהם במהלך חייה (הערה: נראה שלא מסתדר טוב עם כמות האנורקטיות הדתיות בתה"ש לפחות. הדוסים האלה לא מפסיקים לעשות צרות). רעיון נוסף: לפחות אצל חלק מהחולות ייתכן שהאשם נעוץ בסוג אחד, או בקבוצה קטנה, של מזונות שגורמים לתגובה. ייתכן שבידוד המזון הבעייתי ירפא אותן חולות. |
|
||||
|
||||
לא הבנתי מדוע סעיף 5 נותן הסבר לעליה בתפוצה בשנים האחרונות. אם כבר, היה אפשר לחשוב שאם מגוון מזונות גדול יותר, אז יותר מאכלים יצליחו לעבור את ה"סינון". בנוסף, לא התייחסת למקרים (הלא מעטים) שבהם הביטוי למחלה היא בפעילות ספורטיבטית אינטנסיבית ולאו דווקא בהימנעות מצריכת מזון. |
|
||||
|
||||
1. תגובת יתר על עודף (=ספקרום רחב של) גירויים. 2. בד"כ, למיטב ידיעתי, זה הולך ביחד עם המנעות מאכילה ובעיקר עם צמצום במיני המזון שכן אוכלים. אבל אני מודה שיש כאן בעיה מסוימת לסצנריו שהצעתי. אם כבר ספקולציות מטורפות, אולי עיסוק בספורט מזרז את המטאבוליזם וכך הגוף נפטר מהר יותר ממה שהוא מזהה כרעלנים. |
|
||||
|
||||
אני חושב שהתאוריה שלך נופלת בגלל העובדה שאחד מסוגי האנורקסיה השכיחים מאופיין על ידי התקפי אכילה בולמית ואח''כ נסיונות להיפטר מהמזון, לרוב באמצעות הקאות יזומות, כדורי שלשול, חוקן וכדו'. |
|
||||
|
||||
כן, בעיה. אין לי סטטיסטיקה על היחס בין בולמיה שלאנורקסיה "קלאסית" כך שאני לא יודע עד כמה הבעיה חריפה. מכל מקום, אני מסכים שהיה יותר נוח לתיאוריה שלי אם חלק גדול מהאנורקטיות היו נתקפות בחילה ספונטנית אחרי האוכל, מה שלמיטב ידיעתי לא קורה. לא חבל להניח לעובדות להרוס תיאוריה יפה? |
|
||||
|
||||
פתחתי 'תספר שכותב על שכיחות של 0.5% בקרב נשים, כשלרובן יש סימפטומים אנורקסים כללים, ושבערך 1/10 מהגברים לוקים באנורקסיה. הנתון הכי מבהיל (אני חושב שכבר הבאתי לך אותו אי אז) הוא אחוז התמותה הגבוה בין חולות אנורקטיות מאושפזות: 10% אחוז מתות מרעב, התאבדות או חוסר איזון אלקטרוליטי(?). בנוסף צריך לזכור שיש אחוזים גבוהים של נשים אנורקטיות שהופכות לבולמיות - עד 30% אאל"ט, וגם בכיוון ההפוך, מבולמיה לאנורקסיה. אגב, יש קשר בין אנורקסיה לדכאון. |
|
||||
|
||||
הסטטיסטיקה שאתה מביא לא מובנת לי. 0.5% מהנשים (עם הפרעות אכילה/מכלל האוכלוסיה) הן בולימיות? לא הבנתי לגמרי על איזה "1/10 מהגברים" מדובר, שכן ברור ששכיחות האנורקסיה אצל גברים היא הרבה למטה מ 10%. אולי הכוונה ליחס של בערך 1:10 בין גברים לנשים עם הפרעות אכילה? זה פחות או יותר מתאים למה שאני יודע. (חוסר איזון אלקטרוליטי נגרם כאשר הן שותות המון מים - למשל כדי לרמות בבדיקות השקילה - או מרוב שלשולים והקאות, והוא עלול לגרום לדום לב. נדמה לי שאחד הסימפטומים הנפוצים של הקאות מרובות הוא מחסור בזרחן, שאותו, אגב, ניתן לגלות בבדיקת דם פשוטה) |
|
||||
|
||||
שכיחות=revalence עם יחס 1:10 גברים/נשים (היה נדמה לי שכתבת 1:15, לומשנה). (ידעתי מה זה אלקטרוליטי, רק לא הייתי בטוח אם יש לזה תרגום עברי). |
|
||||
|
||||
נשמטה לי אות prevalence |
|
||||
|
||||
אה, לא נריב. 1:10 ו- 1:15 מספיק קרובים לצרכי. |
|
||||
|
||||
ככל הידוע לי אנורקסיה אינה בולמיה. שתיהן נופלות תחת הקטגוריה ''הפרעות אכילה''. |
|
||||
|
||||
בתוך האבחנה של אנורקסיה יש כאלה עם התקפי אכילה (שלאחריהם ניסיונות להתמודד עם תוצאות ההתקף באמצעות משלשלים, הקאות, פעילות גופנית קיצונית וכדומה) ובלי התקפי אכילה. בולימיה היא הפרעה נפרדת שכוללת התקפי אכילה אבל לא מאפיינים דרושים אחרים לאנורקסיה (כמו תת משקל, הפרעה במחזור, וכו'). |
|
||||
|
||||
עוד בעיה (?): בהרבה מקרים "בחילות הבוקר" באות באמת בבוקר, מיד עם היקיצה ולפני שנטלה ההריונית אפילו פירור אחד אל פיה. |
|
||||
|
||||
האופן בו מתבטאת האברסיה מרעלנים הוא בעל חשיבות משנית. |
|
||||
|
||||
רק בעיונת קטנטונת: אני די נוטה להמר שרוב האנורקטיות מגיעות למצבו זה לפני הריון ראשון (ואז קשה להן, כמובן, להיכנס אליו). |
|
||||
|
||||
ומה בכך? אני לא טוען שהריון הוא הטריגר לטרוף המערכת, אני רק טוען שמנגנון פסילת המזונות יותר רגיש אצל נשים, לכן סביר ש"זנב" ההתפלגות אצלן גדול יותר. אחת הדרכים לממש רגישות כזאת היא לדאוג שהגן(ים) המתאים יימצא בכרומוזום X. |
|
||||
|
||||
אגב, אם יש תקומה לרעיון הזה (ואני מתחיל לפקפק בכך עם כל התנגדות שעולה כאן), סביר שתהיינה יותר בחילות הריון חריפות אצל נשים שבנערותן סבלו מהפרעת אכילה. |
|
||||
|
||||
אגב, אני מופתעת מהסטטיסטיקה שהבאת לגבי אחוז הנשים הסובלות מבחילות בהריון. לא נראה לי שהיכרתי מישהי שלא סבלה מבחילות כאלה. (ולומר את האמת - הייתי בטוחה שאתה צוחק עם הספקולציות האלה...) |
|
||||
|
||||
לא רק שיש כאלו שאינן סובלות, הסיכוי שלהן להריון לא תקין *גדול* יותר. (ספקולציות, מטבען, הן רק ספקולציות. לא חשבתי על זה יותר מדי, וחשבתי שהדרך הכי קלה לבדוק את הרעיון היא לפרסם אותו כאן. בינתיים לא התאכזבתי) |
|
||||
|
||||
אתה רציני לגבי השורה הראשונה? |
|
||||
|
||||
זה לא הופיע בקישורית שנתתי? אולי כאן http://www.news.cornell.edu/Chronicle/00/6.8.00/morn... יש פירוט (וזה, ככל הנראה, המקור שהיה מולי כשדיברתי על שני שלישים). אם זה לא כתוב שם במפורש, אני יכול לחפש עוד. קראתי את זה איפשהו. |
|
||||
|
||||
מתוך הקישורית האחרונה: "Women who experience morning sickness are significantly less likely to miscarry than women who do not. Women who vomit are significantly less likely to miscarry than those who experience nausea alone. "
|
|
||||
|
||||
טוב, נו, שני מיזוג'יניסטים... |
|
||||
|
||||
Profet (מהקישורית הראשונה) היא אישה. כנראה מכרה את נשמתה לשטן. (אין צורך להסביר לי שאת מתלוצצת) |
|
||||
|
||||
אם כך - נעים מאוד, ברקת. |
|
||||
|
||||
לא ידעתי איפה לשים את התגובה הזאת. בכל אופן אני מכירה שלוש נשים שלא היו להן שום בחילות בהריון אחד ושהיו להן הרבה בחילות בהריון אחר (בלי קשר לסדר ההריונות). לפני שנים, לפני האינטרנט, קראתי על מחקר שהעלה שבהריונות דו-עובריים ומעלה יש בחילות קשות, וזאת גם אצל נשים שבהריונות קודמים (רגילים, חד-עובריים) לא סבלו מבחילות בכלל - וזאת אחת העדויות המסייעות להשערה כי הגורם הוא השינויים ההורמונליים (ומשום כך כל העיסוק בסוג המזונות בארץ, במגוון הגדול או הקטן יותר - הוא כנראה קצת לא לעניין, אם להתבטא בעדינות). |
|
||||
|
||||
הסברים לתופעות כמו בחילות הריון הם בדרך כלל לא חד-סיבתיים. להורמונים יש תפקיד, מה שמסביר יותר בחילות בהריון רב עוברי בהשוואה להריון חד עוברי. אבל זה לא שולל כמובן הסברים אבולוציונים לגבי המנגנון הזה מלכתחילה, או לא מסביר למה אצל אותה האישה בהריון אחד יהיו בחילות ובאחר לא. |
|
||||
|
||||
קדימה, אפשר להוריד את הכפפות: שטות והבל, סתם זבל? רעות רוח, הגיג סרוח? בלבול מוח שבא לצרוח? יומרנות פלצנית, יוהרה שחצנית? רעיון עיוועים, דברים משוגעים? עזות מצח, טמטום רצח? פתפותי ביצים, פטפוטי לצים? כל הנ"ל, ואם לא נשתפן נכריז בגלוי: השכ"ג התחרפן. |
|
||||
|
||||
האם יש להסיק שאתה אחד שהיה שם וטרם חזר? |
|
||||
|
||||
טגב, האם לא היו לך גם תאוות גסטרונומיות מפתיעות? -------------- (אלמונית שזיהתה שהיא בהריון כשחשה לפתע תשוקה בלתי נשלטת לתפוזים ואי הבנה מוחלטת לאנשים שאוכלים בשר מרצונם בחופשי). |
|
||||
|
||||
אם הריון קשור גם לשגיאות הקלדה, לכי להבדק. |
|
||||
|
||||
אלה לא שגיאות הקלדה. זו דיסלקציה הריונית מתקדמת. |
|
||||
|
||||
שיהיה במזל טוב. |
|
||||
|
||||
תודה, אבל אני פיתחתי אותה גם בלי הריון. |
|
||||
|
||||
לא, סתם אכלתי המון. לעומת זאת, לא יכולתי להתקרב לחלב, לקפה/תה ולסיגריות (לאושרי, ואני גמולה מהאחרונות עד היום). |
|
||||
|
||||
מעניין. מה שאתה אומר על רגישויות למזון בעידן המודרני, אגב, אינו מופרך כלל (עשית עבודה יפה של טווייה מפה ומשם). בוא תאמר לי - איך הטענה מסתדרת עם השוני ברמות ההורמונים? אצל נשים בהריון מן הסתם יש הצפה הורמונלית, ואילו אנורקטיות רבות הן לפני גיל הפוריות או אף מגיעות לאי-פוריות (אובדן וסת) עקב הירידה במשקל. |
|
||||
|
||||
ראשית, אין לי מושג אם ההשערה שדווקא ההורמונים הם שגורמים לבחילות הריון נבדקה או שזאת פשוט מוסכמה שמתבססת על קורלציה בין שני ארועים שמתרחשים בערך באותו זמן. אבל נניח שזה באמת המצב. בחילות הריון ואנורקסיה הן שתי תופעות שונות, כמובן. האנורקטיות אינן סובלות מבחילה אלא מאבדן התיאבון. הספקולציה שלי, או מה שנשאר ממנה, רק טוענת שבבסיס שתי התופעות מונח אותו מנגנון של סינון רעלים, אבל הוא מתבטא בדרכים שונות: בזמן ההריון, נעשה שימוש בהורמון זה או אחר שנמצא בגוף למטרות אחרות הקשורות בהריון, ובזמנים אחרים, כשההורמון הזה לא זמין, נכנס לפעולה תחליף בדמות אבדן התיאבון (מי יודע, אולי הוא קשור להורמון אחר שטרם התגלה). ובהזדמנות זאת, בהמשך לתמיהתה של האלמונית על האחוז שציטטתי, הנה מחשבה ממשיכה: האם בישראל, שבה המטבח רבגוני ביותר, אחוז אלה שסובלות מבחילות גבוה יותר מהממוצע בעולם המערבי? האם יש קורלציה כזאת גם עם מספרן של האנורקטיות באוכלוסיה? יכול להיות מעניין. |
|
||||
|
||||
לא הייתי מנסה למצוא קורלציה עם אזור שיש בו מטבח רבגוני - אלא עם אוכלוסייה שהיתה סגורה יחסית למזונות מן החוץ, עד לאחרונה (כמו שבודקים גנים אצל קבוצות סגורות, איסלנדים, יהודים אשכנזים וכאלה). |
|
||||
|
||||
הבעיה בבדיקה כזו תהיה שהחשיפה לעוד מזונות מלווה בדרך כלל בעוד חשיפות תרבותיות. |
|
||||
|
||||
התוצאה אגב דומה - הן נשים בהריון והן אנורקטיות נמצאות במצב של אל-ווסת, ובשני המקרים להורמונים יש תפקיד ביצירתו. |
|
||||
|
||||
אם כך היינו מצפים שגם מיניקות שעדיין לא חזרה להן הווסת, יחוו בחילות. (טוב, אני יודעת שלא ניסית להסביר את הבחילות באל-וסת. בכל אופן הסבר כזה יהיה בעייתי). אגב, האמונה התפלה אומרת שחוסר בחילות = סימן לבן (אז אולי בכל זאת יש לעניין שורשים הורמונליים?) |
|
||||
|
||||
למיטב זכרוני, נשים מניקות כן מדווחות שינויים בהרגלים תזונתיים (גם אם לא הבחילות המאפיינות את תחילת ההריון). |
|
||||
|
||||
התיאוריה שלך לא מתייחסת לאלמנט התרבותי. אנורקסיה היא הפרעה תלוית תרבות (culture bound syndrome). כך, למשל, סיגל גולדין מראה כיצד בישראל אנו עוסקים בגוף האנורקטי, ב"גוף הלא-פורה" (ולא רק "הגוף הכחוש" האוניברסלי). |
|
||||
|
||||
התיאוריה שלי מנסה לטעון שהאנורקסיה אינה ''תלויית תרבות'' באופן שנהוג לחשוב. מאחר וד''ר וישנה הצטרפה לדיון אך לא הביעה את דעתה על עצם העניין, אין לי ספק שהתיאוריה שלי אינה שווה את הפיקסלים שבוזבזו עליה, ורק נימוסיה הטובים של טלי מונעים ממנה להגיד את זה בריש גלי. בסדר, ניסיתי. |
|
||||
|
||||
קצת מחשבות על התיאוריה: יש לא מעט הפרעות פסיכיאטריות שמתאימות לקונספט הכללי של "מנגנון יעיל שיצא מכלל שליטה". אפילו במקרה של אנורקסיה אני יכולה לחשוב על שימוש "טבעי" יותר במנגנון הזה: בחברה שלנו יש יתרונות אבולוציונלים ללהיות רזה (בניגוד לחברות שבהן אוכל הוא נדיר, ומחלות לב הן לא דאגה מיידית). כמובן, הסבר כזה לא יניח את הדעת בכל הנוגע להבדלים בין בנים לבנות. עכשיו נחזור לחולות האנורקסיה: הבעיה העיקרית בתיאוריה היא שלפחות בשלבים הראשונים האוכל לא מעורר אצלן תגובה של בחילה או דחייה, אלא להיפך - הן רעבות ובאופן רצוני נמנעות מאכילה. בהמשך, קורית תופעה מעניינת אחרת - עצם הירידה במשקל גורמת להפרשה של חומרים במוח הדומים למדי לסמים ממכרים, וככל הנראה יש התמכרות לתחושה הזו שמונעת את האכילה ואחראית על חלק מהתגובות למזון. (ובאמת, כאשר החולות מואכלות בכוח ועולות במשקל, המרכיב הזה יורד, והמשך ההאכלה קל בהרבה). לגבי הדתיים בפסקה האחרונה - לא הייתי נותנת לנתון הזה לשבור את התיאוריה שלך. ראשית, כי באמת אחוז חלות האנורקסיה בקרב דתיים נמוך יותר (ומה שאתה רואה בתל השומר הוא הטייה משמעותית של איזורי אשפוז: תל השומר מנקז את בני ברק ופתח תקווה), ושנית - כי יש כל כך הרבה הבדלים נוספים בין האוכלוסיות החרדית והחילונית (יחס להתבגרות מינית, אופציות לטיפול בקהילה), מה שאומר שיש הרבה יותר מדי גורמים מטים כדי להכניס את שתי האוכלוסיות האלה ביחד לאותה התיאוריה. |
|
||||
|
||||
אה, אז מיהרתי מדי בתגובה לאסף. 1. ה"חברה שלנו" (חברת השפע) צעירה מכדי להשפיע על הגנטיקה. 2. הבעיה שאת מעלה לא נראית לי קריטית. ברור שאנורקסיה אינה אבדן תיאבון, אבל התוצאה היא אותה תוצאה. למה הנתיב שמופעל הוא דווקא זה ולא אחר זאת שאלה לשלבים הרבה יותר מתקדמים. 3. תודה על ההבהרה שלך בעניין האוכלוסיה בתה"ש (נדמה לי שכבר הזכרת את זה פעם, ושכחתי. הראש שלי מלא בשמות לטיניים של סנאים). למרות זאת, אני לא זז מדעתי שהדתיים עושים צרות. 4. ידוע לך במקרה אם שכיחות האנורקסיה בארצות הגירה, ובפרט בישראל (אני מניח כאן שבארצות אלה נחשפים למגוון רב יותר של מזונות), גבוהה יותר מאשר באזורים בעלי דייטה מצומצמת? |
|
||||
|
||||
קשה למצוא נתונים ישירים למה ששאלת. בכל זאת: מקרים חדשים של אנורקסיה בקרב בנות יהודיות ישראליות בגילאים 12-18 : 29 מקרים חדשים לשנה ל 100,000 וככל הנראה מדובר בתת הערכה (לציין כי מדובר בסקר מהשנים 1989-93) 1 השכיחות בארצות בעלות אוכלוסיה סגורה (כמו סין ויפן) נמוכה יותר, אבל הולכת ועולה. בקרב מהגרים, שכיחות אנורקסיה הולכת ונדמית לאוכלוסיה המארחת או אפילו עולה עליה (וכמובן עולה על האנורקסיה בארץ המקור). אני מניחה שהאופציה הראשונה מעידה על השתלבות טובה, והשניה על השתלבות גרועה בחברת המקום. |
|
||||
|
||||
תודה. לא התכוונתי לשלוח אותך לחפש, פשוט קיויתי שאת במקרה יודעת. |
|
||||
|
||||
בדיוק עכשיו קראתי איפשהו שביום עיון שהתקיים באוניברסיטת קרנגי מלון (כך סיפרה הכותבת, אין לי פרטים נוספים), הוצג בין היתר מחקר שהראה כי ממצאים פתולוגיים דומים לאלה שנמצאו במעיים של ילדים אוטיסטיים, נמצאו גם אצל נערות אנורקטיות. |
|
||||
|
||||
מעיים? מעניין, נדמה לי שיש איזה הורמון שמשפיע גם על המוח וגם על מערכת העיכול, אבל שכחתי את שמו. |
|
||||
|
||||
והחוליה המקשרת ששכחתי לציין - יש עכשיו איזו תיאוריה שקושרת אוטיזם לרגישות גבוהה מאוד למזון וחומרי סביבה שונים (או ליתר דיוק, לקושי של הגוף לסלק רעלים). |
|
||||
|
||||
האם אצל אוטיסטים נמצאו רמות גבוהות מהרגיל של רעלנים? אם כן, מאיזה סוג? |
|
||||
|
||||
תיאוריות מהסוג היו מאוד פופולריות פעם, והשרו כל מיני טיפולים תזונתיים באוטיסטים (שלמיטב ידיעתי לא ממש הוכיחו את עצמן). אוטיזם כן קשור בחשיפה תוך רחמית לסמים שונים, ולמצבים תוך רחמיים לא מבורכים באופן כללי (זיהומים אימהיים, סיבוכי הריון). הסיבה שמדדו תרופות / סמים מסוימים ולא אחרים, ומצאו קשר אליהם, לא שוללת כמובן אפשרות שיש עוד חומרים שאנחנו לא מודעים אליהם שמעודדים היווצרות של ההפרעה. ויש לזכור גם שכל ההסברים הללו ביחד מסבירים רק חלק קטן מהמקרים ולא מדובר ביחסים סיבתיים פשוטים אלא במנגנון מורכבים שלא מובנים דיו. |
|
||||
|
||||
האם את מכירה את תסמונת מינכהאוזן? יכולה לומר קצת איך מטפלים בה? |
|
||||
|
||||
ההפרעה היא חלק מקבוצת ה facticious disorders שהן מחלות שבהן אדם מתחזה לחולה (או בצורה מיוחדת של ההפרעה, גורם לבן חסותו להפוך לחולה) וזאת על מנת להשיג את תפקיד החולה (ולא לצורך כל רווח משני אחר, כמו השגת פיצויים או בריחה מהליך חוקי). ההפרעות בקבוצה שכיחות יותר בנשים, שכיחות יותר בעובדים במערכות בריאות. ההפרעה מופיעה פעמים רבות יחד עם הפרעות במצב הרוח (דיכאון), הפרעות אישיות ושימוש בחומרים ממכרים (אבל כל אלה אינם חלק מהאבחנה). בסינדרום מיכנהאוזן החולה מתחזה לחולה גופני (בניגוד לנפשי) והוא יכול לגרום לעצמו נזקים רפואיים משמעותיים (להזריק חומרים שונים שישרו סימפטומים, למשל). ההפרעה מתחילה בדרך כלל בבגרות מוקדמת, והמהלך שלה פעמים רבות לא מעודד, בעיקר בגלל שהיא משולבת בהפרעות נלוות רבות. עם זאת, ככל שהזיהוי מוקדם יותר כך הסיכוי לשיפור טוב יותר. הטיפול עצמו הוא טיפול פסיכולוגי (וטיפול בסימפטומים של הפרעות אחרות, כאשר ישנן). |
|
||||
|
||||
תודה. ומעניין שבקישור שנתתי אכן מדובר בעובדת מערכת הבריאות... ועוד שאלה: עד כמה בעיה כזו קשה לזיהוי? |
|
||||
|
||||
הרבה פעמים קשה מאוד, כי לא פעם מדובר באנשים שהיו עובדים במערכת הבריאות (או שהיתה להם מערכת יחסים עם רופא בעבר, או שהיו מאושפזים תקופות ארוכות בעבר). האנשים הללו מכירים את החומר, ויודעים להתחזות בצורה יעילה יחסית. |
|
||||
|
||||
יש כאן נקודה מעניינת (לאור הקישור שהאלמוני צירף למטה). נראה לי שיחס החברה ללוקים ב''מינכאוזן באמצעות שליח'' שונה מהותית מאשר יחס החברה לפדופילים, למרות שבשני המקרים מדובר בפגיעה בילדים. אני חושב שזה נושא מעניין למחקר. |
|
||||
|
||||
אני חושבת שיש כמה הבדלים מהותיים שיכולים להסביר את זה. קודם כל, הפרופיל של ''החולה הטיפוסי'' מאוד שונה בד''כ, וזה גורם למערכת הזדהויות שונה. אני חושבת שזה קשור גם לכמה אתה מרגיש שאתה או קרוביך הייתם יכולים להיפגע. הפדופיל יכול לפגוע בכל אחד, החולה במינכהאוזן - במשפחה שלו (אז קל לנו יותר להגיד שהשני ''חולה'', והראשון ''פושע'' שצריך להרחיק מהחברה). |
|
||||
|
||||
זהו בדיוק. הנקודה היא שהנזק לקורבן כנראה כמעט לא משחק תפקיד בשוני בין יחס החברה ללוקים ב''מנכאוזן על ידי שליח'' לבין פדופילים. אני אומר, בזהירות, שלדעתי לעניין המגדרי (כחלק מהגדרת ''החולה הטיפוסי'') יש כאן תפקיד מסוים. |
|
||||
|
||||
אתה יכול להגיד את זה בפחות זהירות לדעתי. יש כמה הפרעות פסיכיאטריות פחות "פופולריות" שגברים יקבלו יותר בקלות מנשים, גם כאשר יגיעו גבר ואישה עם אותה הפרעה (2 דוגמאות שאני יכולה לחשוב עליהן כרגע: יש נטייה לאבחן גברים כבעלי הפרעת אישיות אנטי סוציאלית ונשים כבעלות הפרעת אישיות גבולית, במקרים שבהן האבחנה נמצאת על הגבול בין ההפרעות; דוגמה אחרת - יותר בנים ילדים יגיעו לאבחונים של חינוך מיוחד (ולאבחנות בהתאם) כי המורות מוכנות לסבול פחות ילד חסר שקט בכיתה מאשר ילדה). |
|
||||
|
||||
דווקא לפי הקישור שצירפתי, "מינכהאוזן באמצעות שליח" אינו מתייחס בהכרח לפגיעה בילדים, אלא יכול לפגוע גם בקרובי משפחה/חברים אחרים. |
|
||||
|
||||
אלא שהפגיעה בילדים היא השכיחה ביותר. |
|
||||
|
||||
אתם צעירים מכדי לזכור את מזריק הנפט הידוע? |
|
||||
|
||||
הוא היה חולה בתסמונת הזאת? הוא הרי הזריק נפט גם לשותפו לתא, ובסוף מת משום שהזריק נפט לעצמו. |
|
||||
|
||||
אני חושבת שהכוונה לזה שהזריק נפט לחברתו לחיים, שנותרה בסופו של דבר משותקת. |
|
||||
|
||||
הוא הזריק לאישתו, ואחרי שהיא נפטרה, גם לחברה החדשה שלו. |
|
||||
|
||||
לא זכרתי את הפיקנטריה הזאת, אבל זה נשמע לי כמו מינכנהאוזן לגמרי. בסוף הוא פשוט ויתר על הפרוקסי. אגב, מעניין איך האסיר הספציפי הזה השיג נפט בכלא. |
|
||||
|
||||
אתה מתכוון לעודאי חוסיין? לא ידעתי שהיה לו מינכהאוזן. |
|
||||
|
||||
מצד שני, לאמהות שמתעללות ''סתם'' בילדיהן לא מתייחסים, כמדומתני, אחרת מאשר לאבות שעושים זאת. |
|
||||
|
||||
נ.ב. http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-3259189,00.h... |
|
||||
|
||||
לא מבינה בזה. דיברו על כספית, אמלגם וכאלה. |
|
||||
|
||||
רוב הסרוטונין בגוף נמצא במעי דווקא (והוא החומר המוחי שקשור להפרעות רבות, דיכאון המפורסמת ביניהן). הוא אמנם לא הורמון, אבל אולי התכוונת אליו בכל זאת. |
|
||||
|
||||
כן, אני חושב שהתכוונתי אליו. תודה. הורמונים, מורמונים, אותו דבר. |
|
||||
|
||||
בלוג מצמרר: http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=... |
|
||||
|
||||
"אם מישהי בגובה מטר שבעים שוקלת 30 ק"ג אבל בראי היא רואה את עצמה שמנה זו בהחלט פגיעה בבוחן מציאות." זאת דעתך, ובמקרה הקיצוני הזה רוב האנשים היום יסכימו איתך, אבל זאת דעה סובייקטיבית שלא יכולה להיחשב כקריטריון מדעי. "כל נושא האשפוז בכפייה הוא עניין משפטי." אולי, אבל ההחלטה מתבססת בעיקר על עניינים רפואיים (או כאלה שמתיימרים להיות רפואיים), כמו ההחלטה על "פגיעה בבוחן המציאות". |
|
||||
|
||||
"מרקורי איננו כוכב לכת גדול" "אישה בגובה 170 ומשקל 30 קג איננה שמנה" מי מהטיעונים שלעיל הוא דעה סובייקטיבית? מי מהם קריטריון מדעי? נמק תשובתך. אגב, אם תשובתך היא שהכל סובייקטיבי, ואי אפשר לומר על שום דבר שהוא אמת, אתה אולי צודק - אבל אתה לא יכול להיות רופא ו/או להציע לרופאים מה לעשות. |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |