בתשובה לרון בן-יעקב, 25/03/06 18:21
 |
|
 |
||
|
||||
 |
עדיין לא הבנתי. אתה אומר כאן דברים מאוד בסיסיים, ולא נראה כאילו אתה בכלל מתייחס למה שקהלת כתב. כבר דשנו בעשרות דיונים כאן בכך שכמות כלשהי של מיסים צריך לקחת, ואפילו השוקחופשיסטים הקיצוניים דיברו על מימון של הגנה צבאית ומסחרית מהסוג שעליו אתה מדבר. לאף אחד אין בעיה עם זה שלוקחים ממנו כסף למטרות הללו. קהלת אמר שהבעיה שלו מתחילה (ליתר דיוק, זריקת העצות שלו מתחילה) כשלוקחים את הכסף כדי לקנות רולקס (מטאפורי). לא משנה כמה תדבר על היות האדם חיה חברתית, עדיין לוקחים את הכסף בשביל הרולקס, ואתה צריך להסביר למה, לא להגיד שלוקחים כסף כי ככה זה ושלא ידבר על הרולקס כי זו לא מהות עמוקה. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הרולקס זה שעון-קש (בכל המובנים). לא "לוקחים" כסף, וכמובן שלא מדובר על קניות של מותרות יוקרה. אז אם הסכמנו שאפילו לפי המחמירים מסים זה דבר מוצדק, והם אינם "מלקוח" אלא תשלום דמי חברות כדי לקבל הגנות שונות שהמדינה מעניקה. מזה עולה גם שמי שיכול לשלם דמי חברות כאלה, משלם גם עבור אלה שאינם יכולים לשלם מכיסם, בגלל שהם חסרי אמצעים, חולים, זקנים, צעירים ואולי גם עצלנים. אנחנו מכירים בעובדה שלאנשים שונים יש מטרות ויכולות שונות, ואי אפשר לדרוש מאף אחד להקריב את עצמו או מעצמו לטובת אחרים. מצד שני, אם למדינה יש כוח בלעדי (מונופוליסטי) על סיפוק הגנות שונות לאזרחים, ז"א שהיא מספקת הגנה לכולם. אם היא מספקת הגנה לכולם היא לא יכולה למנוע הגנה כזאת ממי שלא מסוגל לשלם ("דמי חסות"), ולכן בעלי האמצעים משלמים גם עבור חסרי האמצעים. אבל זה תאור מצומצם מאד, שיכול להשאיר את חסרי האמצעים בעוני ורעב, נתונים לחסדי החמלה והחסד של אזרחים פרטיים שונים. המדינה מכירה בפערים ובחוסר השיוויון, אבל בסופו של דבר היא אומרת: "זה מצב נוראי, אבל מה אני כבר יכולה לעשות"? מצד אחד זה די נח להסתכל על פערים כעל חוסר שיוויון בהכנסות, אבל האם לא צריך להיסתכל גם (או בעיקר) על חוסר שיוויון כלכלי? רמת הכנסה שווה לא אומרת הזדמנות שווה. לנכה יש הוצאות גדולות יותר מאדם בריא כדי לשמור על אותה רמת חיים. דמוקרטיה אמורה לתת שיוויון הזדמנויות לאזרחים להישתתף. האם בעלי אמצעים יכולים להישתתף יותר מחסרי אמצעים? הם לא אמורים. האם חסרי אמצעים יכולים להישתתף פחות בהליכים הפוליטיים? סביר שכן אם הם רק מוחזקים ברמה מינימלית של חוסר רעב, ללא גישה לדברים שמקובלים בחברה שלנו (טלויזיה, טלפון, חינוך, בריאות, יעוץ משפטי וכו'). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעצם חזרנו לנקודת ההתחלה: אתה אומר שבלי טלוויזיה אין יכולת להשתתף בחיים הפוליטיים, אני אומר שאתה לא צודק. בכל מקרה, נראה לי שלב הדיון הוא השאלה האם מה שדורשים מאיתנו לחלוק הוא אכן רולקס או סתם לחם ופוליטיקה. השאלה האם לוקחים מאיתנו כסף בשביל זה או לא כבר הוכרעה (לוקחים, אולי מסיבות נעלות, אבל לוקחים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך הצלחת לערבב חיה טמאה כמו טלווזיה עם אושיותיה של מדינה מתוקנת נבצר מבינתי. מי שרוצה להיות מודע למצב הפוליטי והמדיני לא צריך לפתוח טלווזיה. ישנן מספיק ספריות, חלקן עם גישה לרשת, שמעמידות לרשותו את כל המידע הציבורי שיש בארץ חינם אין כסף (המלצה - בפלוקטה למדעים מדוייקים באת''א לא בודקים ת.ז.). מי שמשחית את זמנו בבהייה בקופסא לכל היותר נותן לאנשים מסויימים להחדיר לו לראש את המסרים שמעניינים אותם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מצטער שאתה לא מסוגל להתעלות מהקונקרטיות ולהתעקש להמשיך להישתמש בשפה ודימויים ירודים. הסתייגות - במקרה הספציפי של טלויזיה, אני חושב שבחברות כמו שלנו, זה בהחלט איננו מוצר מותרות (ולפני שתביא דוגמיות קש, אני לא מתכוון לדגם השטוח הדיגיטלי). יכול להיות שאפילו גישה למחשב (לא בהכרח בעלות על מחשב) זה גם מוצר חיוני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מבין למה אתה ממשיך לפסול את מה שהוא אומר על הסף בגלל השפה והדימויים הירודים ולא מסביר אחת ולתמיד מה הדבר הקסום הזה בטלוויזיה שהופך אותה לחיונית (ולא נניח את הרדיו או את הספריות שעליהן הוא דיבר). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם עדיין לא הבנתי, הכוונה איננה שהמדינה חייבת לסק לכל אזרח טלויזיה (או טלפון או כל מוצר "סטנדרטי" אחר). הכוונה היא שאי אפשר לדרוש ממי שעומד בפני חרפת רעב למכור את הטלויזיה, או שלא לקנות בגד חדש לילד לכבוד ראש השנה. המדינה המודרנית (מושג טוטולוגי) צריכה לאפשר לאזרחים קיום ברמת רווחה (ולא רק הכנסה) מימלית ל פי הסטנדרט המקובל, פחות או יותר. אם _המקסימום_ שהחברה מוכנה לעשות זה לדאוג שהאזרחים קשיי היום יתקיימו על מעט מעל לסף הרעב, היא שוללת מהם את האפשרות להיות אזרחים שווי זכויות. מכיוון שמדינה מודרנית מתבטאת במשטר דמוקרטי (ולא דיקטטורי, אוליגרכי, מלוכני, תאוקרטי, אריסטוקרי, פאודלי) והופכת לחברה עריצה. שמירה של שיוויון נגישות לשיתוף חברתי הוא עצם מעצמותיה. קח לדוגמא אזור כפרי מרוחק (ישראל היא לא דוגמה טובה בגלל מימדיה הזערוריים), שבו כי תחבורה הוא חיוני לשמירת קשר חברתי. אפשר לטעון שבמצב כזה, בעלות על רכב היא דבר סטנדרטי הדרוש כדי להישתתף בבחירות למועצה האזורית, לנסיעות לרופא, ביקורי חברים ומשפחה, או להובלת תלמידים לבתי הספר. זה לא אומר שצריך לספק לכל משפחה יגואר, אבל זה אומר שאי אפשר לדרוש ממשפחה שנזקקת לסעד למכור את הסוסיתא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקיי, אבל עדיין לא הבנתי למה הטלוויזיה חיונית באספקט הזה (כמו שהסוסיתא בדוגמה שלך חיונית). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שדברתי על "חיוני," אתה הכנסת את המושג הזה. מדובר על מוצר נפוץ ומקובל בחברה. יש מוצרים נפוצים אחרים כמו מקרר או מגהץ. טלויזיה שונה בגלל שזה מוצר שיש לו שימוש רק בהקשר חברתי. אתה רואה סרטים שאחרים עשו, אותם אתה שוכר בספריה. אתה רואה תוכניות משודרות. אתה משוחח עם חברים ומשפחה על מה שראית. אתה משתמש בביטויי לשון, דימויים וכו' שכולם קולטים בטלויזיה. בקיצור, הקרקע המשותפת של החברה בה אתה חי נבנית גם על סמך מה שרואים בטלויזיה. אבל, השאלה אם מוצר כזה או אחר נכלל בסל המוצרים שנחשבים לסטנדרטים היא אולי שאלה של ויכוח פוליטי. העיקרון הוא אם מוצר בעל ערך חברתי שנמצא בשימוש נרחב בחברה יכול (צריך?) להיות כלול בסל כזה. הבעיה מסתבכת משום שלא מספיק לחשוב שרשימת מוצרים יכולה לפתור בעיות. אתה יכול לדמיין מצב בו לכולם יש טלויזיה ועדיין יש אנשים שנמצאים במצב נחות, בגלל היחס שהם מקבלים, או חוסר הנגישות למשאבים של החברה (כמו חינוך, בריאות, סעד משפטי). זה "קל" להסתכל על רשימת מוצרים, או רמת הכנסה, כי אלו דברים שאפשר לכמת. אבל אז נוצרת האשליה של שיוויון, אם רק תמצא את הנוסחה האלגבראית המתאימה. לערוך רשימה זה חיוני, כי זה נותן אינדיקציה טובה ונקודת בסיס, אבל צריך לראות מעבר לה. אני אתן דוגמה נוספת, ואני מקווה שזו תהייה דוגמה רלוונטית. ממשל בוש יזם תוכנית בשם "לא משאירים אף ילד מאחור." התוכנית אמורה לשפר את יכולת הקריאה והחשבון של תלמידי גן-חובה ובי"ס יסודי (אאל"ט). לצורך כך הותקנו מבחני קריאה וחשבון סטנדרטיים שבתי הספר אמורים לערוך. מתברר עכשיו שבתי הספר העבירו משאבים ניכרים מכיתות היסטוריה, מדעים, אמנות או אזרחות, לטובת כיתות לימוד קריאה וחשבון, על מנת שהילדים יוכלו לעבור את הבחינות (וכך יזכה בי"ס בתוספת תקציב ופרסטיז'ה). יש נהירה לכיוון הבחינות על חשבון לימודים כלליים. התלמידים החלשים, שמתרכזים כמובן בבתי הספר החלשים, שנמצאים באזורים חלשים, שיפרו את יכולות הקריאה והחשבון (אם כי נדמה לי שהממצאים מעורבים), אבל הם מקבלים פחות חינוך באופן כללי. מצד שני, אתה יכול לטעון שאי אפשר לספק חינוך כללי אם אין לתלמידים בסיס של יכולת קריאה. יוצא שכלי כמותי (מבחנים) לא בהכרח מוביל לשיוויון כללי בחינוך. אפשר הרי היה לחשוב על פתרונות אלטרנטיביים. למשל, היכולת המולדת ללמוד קריאה דומה אצל כל הילדים. תלמידים חלשים בד"כ לא התקדמו בקריאה לא בגלל חוסר יכולת אלא בגלל חוסר בסביבת לימוד מתאימה (מורים טובים, כיתות סבירות וכו'). האם לא היה כדאי יותר, ושיוויוני יותר, להעביר משאבים לבי"ס חלשים כדי שיתגברו את לימודי הקריאה שלא על חשבון שאר הנושאים? (כן, אפילו אולי במחיר פגיעה מסוימת, וזמנית, בבי"ס חזקים, וגם אם אתה תועלתני קשוח). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על התגובה המעניינת. קצת איבדתי את הדיון, אז אין לי מה לענות. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |