בתשובה לדובי קננגיסר, 30/09/01 21:20
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ראשית, לא ביקשתי לאסור הליכה בעירום ברחוב, אלא ציינתי שאלו שבעד מימוש הדבר הזה לוקים בחוסר התחשבות וגורמים לפרובוקציה, מכוונת יותר או מכוונת פחות. שנית, "בן זוג" הוא כותרת למצב מתמשך (אצלי - שבוע בממוצע), שהתמורה שלו היא בין השאר רומנטיקה, אהבה, ידידות, הדדיות (אני כבר מסיים, תחזיק מעמד) ותמיכה; כמעט כולם רוצים את זה, במידה זו או אחרת, אך נדירים הם האנשים שיראו זוג מתנשק ברחוב, יאבדו את שליטתם ויצעקו, "לעזאזל, תנו לי עכשיו אהבה או שיהיה פה בלגאן!". יצר מיני, לעומת זאת, הוא משהו חד ורגעי, והפרובוקציה כאן גדולה בהרבה. (מובן שהגבול שלי בין פרובוקציה גדולה לקטנה הוא שרירותי (כמו בניסויים בבע"ח) ואין טעם לדון בו). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
זהירות! חשיפה אישית שאינה מקובלת באייל לפניך. מזה שנים רבות אני ידוע בנטיותי ההתאבדותיות, כאשר הסיבה העיקרית לכך לאורך כל השנים הייתה הקושי שלי ליצור קשר עם בנות המין השני. נטיות התאבדותיות כאלו, מן הסתם, מלוות בדכאון מתמשך וכמעט כרוני, שעדיין עושה אצלי קאמבקים אחת לכמה זמן. התאבדות, לדעתי האישית והבלתי מקצועית, אינה אלא אלימות שאינה מוצאת את דרכה כלפי אחרים, ולכן היא מופנית כלפי האדם עצמו. במקרה שלי, נוצר מעגל קסמים קטן - מכיוון שהייתי בעל הערכה עצמית נמוכה, הרי שהנחתי מראש שכל ניסיון שלי להפעיל אלימות כלפי זרים יסתיים בכאב רב בעיקר עבורי, מה שרק הפנה את האלימות הזאת כלפי עצמי, החזיר אותי למחשבות התאבדותיות, וחיזק את הדימוי העצמי הנמוך שלי. בשלב כלשהו, האלימות שלי הפסיקה להיות מכוונת אלי לזמן קצר, וכוונה כלפי חוץ. מטרת השנאה שלי, באותה תקופה, הייתה זוגות שראיתי ברחוב. רציתי לחבוט בהם עד זוב דם. שנאתי אותם שנאה תהומית, והשתדלתי להמנע מלראות זוגות שכאלו. כשחוג המכרים שלי ארגן מפגשים חברתיים בהם ידעתי שיהיו זוגות, נמנעתי מלהגיע, וככלל, ניתקתי את עצמי ממרבית העולם. השלב הזה הגיע לסופו, ולאחרונה חוויתי עוד רילפס לשלב ההתאבדותי. כרגע אני בסדר, אם תהיתם. אגב, האלימות הזאת, בד"כ, מצאה את פורקנה על הנייר, ולא בשום צורה אחרת. אז מה שניסיתי להגיד הוא שהחוסר באהבה, לפחות במקרה אחד שאני מכיר, כן יכול לגרום למעשי אלימות, או לרגשות אלימים. דווקא מין, לדעתי, הוא הרבה פחות מסוכן, משום שהרבה יותר קל לפרוק אותו בעצמך או בתשלום. אהבה, כפי שאמרו הביטלס, אי אפשר לקנות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בניגוד לטענותיך על תחושת בידוד רומנטי אתמול פגשתי אותך בערב של הבמה החדשה עם חתיכה יפיפיה על זרועך . אם יש מישהו שיש לו על מה להתלונן זה רק אני ! הגעתי לערב ההקראות של הבמה החדשה בתקווה למצוא אנשים ונשים בגילאי השלושים. לתדהמתי התברר שהאולם היה מלא עד אפס מקום בהמוני בני עשרה. דותן ואני נאלצנו לפלס את דרכנו בין ההמונים באלימות פיזית ממש או שהיינו נמעכים למוות. מי היה שמאמין שכל כך הרבה בני עשרה מתעניינים בספרות ושירה , אולי עוד יש תקווה לנוער? בדרך נס הצלחתי למצוא בין המוני בני התשחורת מישהי קצת מבוגרת יותר שאפילו נראתה נאה ואינטליגנטית דוקטורנטית לנוירולוגיה כפי שהתברר . שיחתנו המעניינת נקטעה בידי ההזמנה שלי על ידי בועז רימר לבמה. לרוע המזל לאחר מופע האימים שנתתי מעל הבמה , תיאור מפורט של מגוון תקיפות מיניות שבוצעו על שבויים בידי סוהרות יפיפיות וסדיסטיות במלחמת העולם השניה , כפי שתוארו בספרי הסטלאגים תוך הצגה לקהל של התמונות הרלבנטיות , תצוגה שהתקבלה בעניין רב. לרוע המזל לא הכל העריכו את העניין האינטלקטואלי שבפרנזנטציה הדוקטורנטית העדיפה לעזוב את האולם תוך השמעת משפט המחץ כלפי " חפש אותי באינטרנט!". נו ואתה עוד מתלונן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתי ממליץ לך להעזר בספרי ''כיצד להתחיל עם בחורות ולהשאר בחיים'' אך כל עותקיו נעלמו בצורה מסתורית מחנויות בספרים. אתה יותר ממוזמן לחפש ציטוטים נבחרים ממנו בדף האחורי של הבמה החדשה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |