 |
"לקח לי זמן להתאפס ולייצב מחדש את זהותי העצמית המעודכנת: אם עד לפני שבוע עוד הייתי "דור ראשון לשואת גירוש גוש קטיף", הרי מזה כשבוע אני מגדיר עצמי מחדש כ"אוד מוצל מפוגרום עמונה": עוד אירוע מכונן בתולדותינו - מאלה המתרבים והולכים לאחרונה - לצד פרעות ת"ח ות"ט, הפוגרום בקישינב, אושוויץ וחורבן הבית...הנה הגויים של צבא חמלניצקי ואולמרט ימ"ש, השועטים - אחוזי תאווה בהמית, מגירי ריר - לאנוס את נשותינו המשובסות; הנה באים שחורי המדים, בעוד השיטה פורחת והשוחט שוחט והצלמים שלנו מצלמים. והכל בגלל מה? הכל רק בשל היותנו יהודים שהגיעו למקום בהסעות...ומצד שני, אם כבר קיבלנו מכות, איך בעצם מהוונים את זה לטובתנו? או, במלים אחרות: איך אני מותח את חוט ההיגיון כך ש"פציעתי" בהפגנה תגרום, כמו באפקט הפרפר, לסיפוח השטחים?...
בואו נחשוב: הרביצו ליהודי - אני, במקרה זה - ונקעו את ידו. משמע: אולמרט מחרחר מלחמת אחים. הדרך היחידה למנוע מלחמת אחים היא להמשיך לקבל את מרותנו, המתנחלים.
קצת הצטערתי כשההפגנה הסתיימה. היה זה כמו לצאת מסאונה חמימה אל הקור שבחוץ. אבל לצערנו צריך גם לחיות בהפוגות שבין ההפגנות. הלוואי שיכולנו לגדר את כיכר ציון ולהישאר בה לתמיד, כמו ילדים בגנון דתי נצחי: מחממים זה את זה בחרצובות לשוננו, מתמוגגים מאיומינו, בכיותינו ותחנונינו, מקשיבים לתהודה ההרמטית של עצמנו, מתבשלים בדיכוטומיות, מתבשמים מהאיבה כלפינו ומאשליית התנחלותנו בלבבות. ממלכתיים - ועם זאת בלתי אחראים למעשינו..."
(דורון רוזנבלום)
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש