|
אלמנט מרכזי ההופך, לשיטתך, את טיעון המסירה לסביר הוא הטענה "אב לא ישקר לבנו, אבות לא ישקרו לבניהם". מלבד זה שיש כאן פניה אל מה שנראה לפחות לי (בלי רצון להעליב אף אחד, בכנות!) כתערובת של סנטימנטים ורגשי אשמה - עד עכשיו עוד לא הצלחת להסביר מה יש בטענה ה*זו* כש*לעצמה* ההופך אותה לסבירה. פסיכולוגיה? סוציולוגיה? שבועוני לאשה? (סליחה, הכוונה איננה צינית למרות שזה נשמע כך) - מה בדיוק?
הרי הטענה הנגדית היא לא בהכרח שאנשים שיקרו אלא ש*האמינו* במה ש"מסרו" - וזה יכול בהחלט לכלול את החוליה הראשונה של ה"רואים במו עיניהם" (ראה מקרים מתועדים של אקסטאזה דתית, אין לי זמן ואפשרות לחפש לינקים אבל להנחתי קל מאוד למצוא אותם בגיגול, וקל עוד יותר למצוא אותם בספרות המודפסת).
וזה שהמסירה היא מצווה, כלומר חוק דתי - לפלא בעיני מדוע אתה רואה בכך חיזוק לטיעון של מסירת אמת. הרי יותר מתקבל על הדעת שזהו דווקא חיזוק לאפשרות של שקר קולקטיבי (אגדה קולקטיבית, אמונה קולקטיבית, ובהווי היומיומי - רכילות קולקטיבית) שאין למחזיקיו ברירה אלא להמשיך ולהחזיק בו.
|
|