בתשובה לגדי אלכסנדרוביץ', 30/12/05 8:44
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני חושב שההבדלים בינינו עוד קטנים יותר. שטיפת המוח איננה מתמקדת בפירסום מוצר מסויים אלא בקשירת צריכתו לדברים אחרים- שייכות, דימוי עצמי וכד'. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ההבדלים מתגמדים - אני לא חושב שהקשירה הזו היא ''שטיפת מוח'', אלא ''יצירת זיקה אסוציאטיבית''. דיברת קודם על העניים שלובשים נייקי יקר כדי להרגיש שהם שווים משהו. אני לא בא בטענות לנייקי שיוצרים הילה של יוקרה סביב המוצר שלהם - אני כן תוהה למה העניים בכלל צריכים לקנות משהו כדי להרגיש שהם ''שווים משהו''. כלומר, למה תחושת הערך של אנשים נובעת מכמות הסחורה שיש להם ומחירה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מפני שהתאגידים שמשווקים את המוצרים פונים לנקודות החלשות של הציבור. אנשים שחיים בשולי החברה האמריקאית (לא בדיוק שוליים על פי רוחבם) -מרגישים ששימוש במוצרים מסויימים מספק להם תחושת שייכות. כשאתה מבין את זה, אתה יודע שזה אידיוטי; מה, הם אינם מסוגלים להבין? הצורך שלהם בשייכות גדול וסוגר כל גישה פתוחה להבנת מצבם. ארגונים אנטי תאגידיים מנסים לתקשר עם האוכלוסיות האלו ולהסביר להן שהנעליים או הג'ינס שהם קונים ב-120 דולר, עלות ייצורם היא 10$. בקעצור, לומר להם: " שימו לב, דופקים אתכם חברה"'. השאלה היא איפה אנחנו נמצאים בתוך זה? איפה שטפו לך או לי את המוח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו בדיוק הנקודה שלי: מה גרם לאותם אנשים שחיים בשוליים שיחפשו שייכות על ידי שימוש במוצרים מסויימים? האם הפרסומות גרמו לכך, או שהן פשוט ניצלו מצב שכבר קיים ממילא? איפה אנחנו נכנסים לתוך זה? כולנו קונים דברים גם שלא על פי שיקול מדוקדק אלא על פי הרושם החיצוני שקיבלנו. פירוש הדבר אינו ששוטפים לנו את המוח, אלא שאנחנו לא תמיד בוחרים להפעיל אותו. שטיפת מוח היא המצב שבו גם כשאנחנו מפעילים אותו אנחנו נכשלים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ודאי שהתאגידים מצאו את הנישה. שחורים מככבים במסעות הפירסום. הם יצרו אוירה ששחור זה inn |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה קשה לך לראות: למה נכסים משפיעים על הסטטוס החברתי, או למה אנשים רוצים סטטוס חברתי גבוה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נסה להבדיל בין ''סטטוס חברתי'' ובין ''מרגישים שהם שווים משהו''. הראשון נוגע ליחס של החברה אלייך, והשני נוגע לדרך שבה אתה תופס את עצמך. אני מדבר על השני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה לך לראות למה התפיסה העצמית של בני אדם מושפעת מהפידבק החברתי שהם מקבלים? אני אגיד לך למה: כי הם עוצבו לנסות למקסם את מעמדם החברתי (יותר זיונים, אם יותר לי לקצר פיסקה ארוכה) והדרך להשיג את זה היא ע"י יצירת מתאם טוב בין שביעות הרצון העצמית שלהם לבין המעמד החברתי שלהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
*זו* הדרך להשיג את זה? כדי למקסם מעמד חברתי צריך לוודא ששביעות הרצון העצמית שווה למעמד החברתי? מה הקשר? אם מישהו עני ודחוי ובעסה לו, אז פתאום המעמד החברתי שלו ימקסם את עצמו? מילא, היית אומר משהו טריוויאלי כמו "מי שלא תופס זיונים, בעסה לו והוא אומלל" ואז היה על מה לדבר. אבל למה צריך ליצור מתאם? איך זה קשור למקסום הסטטוס החברתי? אולי התכוונת "מי ששבע רצון מעצמו גם הסטטוס החברתי שלו יגדל" (שזו קלישאה שחוקה ומקובלת, ואולי אפילו נכונה), אבל אז אנחנו הופכים סיבה ומסובב בדיון הנוכחי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנשים צריכים מוטיבציה. כמו שהרעב גורם לך לקום מהכורסא וללכת למקרר, צריך משהו שיגרום לך לרצות לשפר את המצב החברתי שלך. המשהו הזה הוא התחושה הטובה שיש לך כשאומרים "גדי הוא קול" והתחושה הגרועה כששוב לא הזמינו אותך למסיבה. אתה באמת לא מבין מה אני אומר, או שאנחנו משחקים באיזה משחק? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם לא ממש הבנתי, אבל עכשיו זה יותר ברור ואני מסכים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקיי. סליחה על החשדנות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הגדרות של הערכה עצמית קושרות אותה לחברה, משהו כמו עד כמה אתה מרגיש שאתה קרוב לנורמות חברתיות. (אני לא יודע איך להפריד בעברית בין self esteem לבין self worth ואני מתכוון לראשון). בקשר להשפעה של דעת הקהל. אפשר לראות דוגמה קלאסית ממערכת הבחירות בארה"ב בין הרפובליקני בוש האב והדמוקרט מייקל דוקאקיס, מושל מסצ'וסט ב1988. דוקאקיס קצת הוביל בסקרים עד שהגיע מקרה ווילי הורטון. הורטון היה אנס שחור ששוחרר מהכלא כחלק מתוכנית שיקומית של מדינת מסצ'וסט. הוא עבר למדינה אחרת שם אנס בחורה ורצח אותה. הרפובליקנים עטו על המיקרה והפציצו את גלי האתר בםירסומות ונאומים במטרה להפחיד את הציבור ולהראות לו שדוקקיס מעדיף לטפל באנסים ורוצחים ולא דואג לציבור הקורבנות. אחת הפירסומות האפקטיביות היתה של דלתות מסתובבות בהן ניכנסים ויוצאים מבית הכלא טיפוסים שחורים מאיימים. על הדימוי הזה חזרו דוברים רפובליקנים שוב ושוב בכל היזדמנות. דוקקיס הגיב בהסברים רציונליים שתוכנית השיקום פעלה מזה שנים במסצ'וסט, שהתוכנית היתה של אחד המושלים הרפובליקנים הקודמים,שהתוכנית פועלת בהצלחה מרובה וווילי הורטון הוא מיקרה בודד מאלפי משוחררים אחרים. כמובן שזה לא עזר לו והציבור ניכנע לאווירת הפחד שמכונת הפירסום הרפובליקנית יצרה. ==== אני כותב את התגובה הזו מהאיי-בוק החדש שקניתי לבני הקטן. האם מישהו יודע אם יש מעבר מהיר מעברית לאנגלית בעזרת מקשים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שאתה קצת עושה חסד עם דוקאקיס. אאז"נ הפרשה קיבלה קליימקס טלויזיוני כאשר דוקאקיס נשאל (בזמן עימות טלביזיוני עם בוש, אני חושב) מה היה עושה אם הנאנסת היתה אשתו. במקום לענות "את אשתי לא יאנסו מפני שאני עשיר וחי בסביבה מבוססת עם אבטחה של 24 שעות ביממה" או "זאת לא השאלה הנכונה. השאלה הנכונה היא מה עשו הרפובליקנים ..." , הוא כדבריך החל בניתוח רציונלי ואמיתי. נדמה לי שנוסף על הכל, ההסבר גם נקטע ע"י שעון העצר של הדיון. הפסימיסטים יאמרו שזוהי ההוכחה שעמדה רציונלית, הגונה ואמיצה אינה אופציה בדמוקרטיה הטלביזיונית בת זמננו. האופטימיסטים יאמרו שדוקאקיס נכשל בגלל סיבה טובה מאוד. אפילו את צוות הקמפיין שלו, הוא כנראה לא הטיב לבחור. דוקא לשאלה ההיא, הוא היה צריך לבוא עם תשובה מוחצת ומוכנה מראש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה באמת הוא ענה להם בקשר לאשתו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למעשה הוא בכלל לא ענה וניצל את 2 הדקות שלו כדי לדבר על מלחמה נגד השימוש בסמים (בוש היה ממונה על כך כשכיהן כסגנו של ריגן). בחוכמה שלאחר מעשה, תשובתו היתה אסון ויותר מכל העידה על מגבלות האינטלגנציה של הפרופסור למדעי המדינה ועל חוסר הכישורים של מנהלי הקמפיין שלו. בדיעבד, היתה זו ההזדמנות האחרונה שלו להדוף את המתקפה המלוכלכת שניהל נגדו בוש (הורטון ו"דלתות מסתובבות"). דוקאקיס ויועציו ויתרו על ההזדמנות ובחרו בדרך ש: א. הציגה את דוקאקיס כמי שמתחמק מתשובות ישירות. ב. הציגה את דוקאקיס כחסר רגש. ג. העמידה מול הטקטיקה המלוכלכת של בוש, טקטיקה מלוכלכת משל עצמה. ד. אני משער שגרמה הנמכת התלהבות למצביעים "ליברליים" רבים, בערך כמו האפקט שיהיה לנתניהו או פרץ אם ידברו נגד אכילה מופרזת והשמנה. צפה בעצמך: rtsp://streaming.museum.tv/realvideo/mbc/debates/kittyquestion.rm בעקבות השידור רבים תקפו את המנחה ברנרד שאו (האפרו-אמריקני) בטענה ששאלתו היתה גסת רוח ולא הוגנת. לי אישית נראה שהוא הרים כדור לדוקאקיס להנחתה. היה זה דוקאקיס שהחליט להתעלם מן הכדור ולהניח לו ליפול במגרשו.ועוד: א. כל אלה התוקפים את המערכת הדמוקרטית, ראוי להם לפנות שוב למבחן התוצאה. לא רבים היום, יטענו שבוש האב לא היה נשיא שתפקד היטב. גם ההפסקה המוקדמת של מלחמת המפרץ הראשונה, נראית היום באור סלחני יותר לאור הקשיים של בנו בעיראק. ב. סה"כ אין זה מצב רע כל כך כאשר שני אנשים בעלי כישורים ורקורד ביצועי עשירים כל כך מתחרים על המועמדות. ג. פרשת וילי הורטון לא היתה המעידה היחידה של המערכת של דוקאקיס. היתה גם תמונת "האיש על הטנק", בה נראה דוקאקיס כמי שנאלץ שלא מרצונו ושלא בטובתו להצטלם על טנק כשהוא חובש קסדת בטחון גדולה על מידות ראשו. ד. הלקח המעניין ביותר מבחינה ישראלית הוא החשיבות שיש לנושאים ולעמדות הנידונים במערכת בחירות מול הבחירה האישית. אנו רואים כיצד נשיא שנבחר בגלל עמדותיו בנושאי פנים ותקופתו תזכר בעיקר בגלל פעילותו בענייני חוץ (כאשר בענייני פנים הוא לא התגלה כשמרן הרבה יותר מדוקאקיס עצמו). דרך אגב, קיטי המדוברת, אשתו של דוקאקיס, היא יהודיה במוצאה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשעקבתי באופן לא מאד מעמיק אחרי מספר מערכות בחירות בארה''ב, הגעתי למסקנה שהפוליטיקה האמריקאית שבויה בידי המומחים לניהול קמפיינים (גם אצלנו במידה מסויימת). לאחר שאנשי הפרסום הפוליטיים הצליחו בבניית דמויות סינטטיות שהביאו ניצחון (קנדי, אולי גם קרטר) היו מועמדים רבים יותר שנמוגו בנסיונות הללו (בבחירות האחרונות). היחיד אולי שאישיותו נשארה לא סינטטית היה קלינטון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בדיוק הבנתי איך התיאור שלך כאן מתיישב עם טענתך הקודמת, שדוקאקיס ''החל בניתוח רציונלי ואמיתי'' כתוגובה לשאלה על אישתו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה היתה שהוא לא התיחס למימד הרגשי שהיה בשאלה והחל לדבר במונחים כלליים על המלחמה בשימוש בסמים. אתה צודק לגמרי, גם הזכרון שלי הלך אחר הדימוי של הפרופסור למדעי המדינה הרציני והאינטלגנטי (אולי הוא היה כזה, אבל בתשובות בנות 2 דקות לא ניתן להשתמש בכך). גרוע מכך, נראה שהוא נקט בדיוק בדרך שהצעתי: התעלם מן השאלה והחל לתקוף את בוש בעניין אחר לגמרי. במקרה הטוב, אוכל לומר שהוא לא הטיב לבצע את התרגיל הזה. נראה שמה שהוא היה צריך להשיג, הוא לנצל את השאלה כדי לתקוף בזעם את הרפובליקנים על שבחרו לעשות מניפולציות רגשיות נבזיות של הבוחרים במקום לעסוק בנושאים ברצינות. בכל אופן ברור, שהסכומים העצומים שמרויחים מוטי מורל והקולגות שלו אינם חסרי הצדקה לגמרי. הבחירה של פוליטיקאי בצוות הקמפיין והדרך שבה הוא מנהל אותו (להבדיל מן המצב שהם מנהלים אותו) היא אינדיקציה לא רעה לכישוריו הפוליטיים של האיש. הבעיה היא כמובן, כאשר זו הופכת לאינדיקציה הבלעדית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני זוכר את הויכוח ההוא ודוקאקיס מאד הרשים אותי. הרבה יותר מבוש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע בקשר לראיון אבל ברור שאני לא חושב שכל מערכת הבחירות של דוקקיס התמוטטה בגלל ראיון אחד. המפלגה הרפובליקנית יצאה במתקפה כללית על דעת הקהל שפימפמה את "ווילי הורטון" בפירסומות, בראיונות לעיתונות ובכל הזדמנות. עמדה רציונלית כנראה לא כל כך עובדת מול התקפה על הרגש, וכנראה לא רק בדמוקרטיה טלביזיונית בת זממנו. בשנות השבעים(?) רצו להכניס כמות קטנה של פלוריד למערכת המים בקליפורניה, למען בריאות השיניים. הגופים שהתנגדו לזה יצאו בפירסומי ענק על גבי לוחות מודעות עם תמונות ענק של עכברושים וסיסמאות האומרות משהו כמו "הם רוצים להרעיל את הילדים שלנו." רעל נגד עכברושים מכיל פלוריד בכמויות גדולות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
>אני כותב את התגובה הזו מהאיי-בוק החדש שקניתי לבני הקטן. האם מישהו יודע אם יש מעבר מהיר מעברית לאנגלית בעזרת מקשים? קומנד+שיפט (בהנחה שאין לך התנגשות עם הקיצור לספוטלייט: http://www.xslf.com/archives/000192.html ) ותתחדש! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"the flowers looked like flowers that are looked at"...
|
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |