|
נראה שאתה נחוש בדעתך לחזק את הטענה שהשמאל לא יפסיק לוותר עד שנוכל לחזור ללודז'. א. לגבי טוכמן, לרגל דבריך, פתחתי שוב את "מצעד האיוולת" ונראה שנכשלתי בטעות מביכה. בעצם טוכמן רק ציטטה את קיסינג'ר "התמוטטותו של התהליך הדמוקרטי שלנו" והתנגדה לדבריו בחריפות, כך שאתה יכול להניח לה ולהעביר את דבריך אל הנרי קיסינג'ר - טיפש ידוע אחר. ב. בוייטנאם מאז ראשית שנות ה-70, לא היה כח קרקעי אמריקאי של ממש והפיכת התהליך של פינוי הגייסות מוייטנאם לא היתה אופציה בכלל. מה שקרה תוך כדי פרשת ווטרגייט ולאחריה, הוא שהקונגרס סגר לגמרי את ברז ההקצבות למדינות הודו-סין, מה שחיסל בעצם את מדיניות החוץ של ארה"ב באיזור. ב-1975 במהלך ממשלו הכושל של פורד ששותק ע"י שלטון הדמוקרטים בקפיטול, האפשרות להגיש סיוע חרום (כספי) לוייטנאם המתפוררת אפילו לא נידונה והממשל היה חלש מדי מכדי להורות על סיוע אוירי וימי שיכל למנוע את נפילת וייטנאם. אני רק יכול לנחש שאתה בודאי כבר תמצא סיבה מדוע אנו צריכים לשמוח אם ארה"ב תבטל את הסיוע הכלכלי לישראל ומצריים. ג. בקשר למעברים אין בדעתי להציע שום דבר, משום שעושה רושם שכל מה שהציבור יודע בעניין הוא דיסאינפורמציה (נטען לאחרונה שבכלל לא היה הסכם בעניין המעברים). אני מבין שאליבא דאיציק ש. התגובה הנכונה להכנסת קטיושות לעזה דרך מצריים, צריכה להיות הפסקת החיסולים והזרמת דלק רקטי לרצועה. אפשר להבין דרישה מממשלת ישראל להבחין בין מה שניתן לעשות לבין מה שאינו ניתן. אבל איך צריך להבין דרישה לא לעשות שום דבר? ד. אני מבין שישראל צריכה להשלים בשמחה עם ירי יומיומי לתוך גבולותיה, כאשר העיקר הוא לא "לחזק את האיסלמיסטים" ולהבטיח את המשך שלטונם שאינו שלטון של המוכתר אבו-מאזן ושל ראש הכנופיות ברגותי. יש לי חדשות בשבילך: אני אישית מעדיף את שלטון החמאס ברצועת עזה ע"פ המשך שלטון הקלפטוקראטיה הפאתחית כאשר החמאס והג'יהאד בעצם מנהלים את המאורעות.
|
|