|
מצד שני, לא נראה לי שחסרים מועמדים לעבוד בחברת החשמל וזה לא מצליח להשפיע משמעותית על תנאי ההעסקה שם. זו גישה מרקנטליסטית שאבד עליה הכלח. ברור שיש השפעה להתערבות של השלטון המרכזי ושל ארגוני העובדים. יתר על כן ידוע שאי התערבות מופרזת של גורמים אלו היא מתכון לאסון (ויעידו מיליוני הפליטים ומתי הרעב האיריים). לגופו של עניין, לדעתי זו אפשרות ריאלית שהממשלה תכפה העלאת שכר של המאבטחים שתמומן מרווחיהם של המעסיקים ולא מכיסם של הצרכנים. הבעיה עם ההסתדרות היא הרבה יותר סבוכה. ההסתדרות איבדה את אמון תומכיה הפוטנציאליים פעמיים. פעם ראשונה כאשר לא הצליחה להתאזן כהלכה בהליכתה על החבל הדק שבין מעמדה כאירגון עובדים ומעמדה כמעסיק גדול מאוד. ופעם שנייה במהפך של רמון-פרץ כאשר בחרה בדרך האינסטנט של הדבקת הלוגו שלה על פעילותם של הועדים הגדולים שבאמת אינם זקוקים לה, במקום לבחור באפשרות הקשה והארוכה יותר של התחרות בועדים הגדולים מתוך עמדות של סולידריות פועלית וייצוג ברמת הפרט של שכירים ועצמאיים שאינם מעסיקים. המסע של פרץ נראה כחזרה על מעשה הנכלים של ההסתדרות החדשה והבטחות בחירות ריקות מתוכן מן הסוג המוכר לזרא. כדי לקומם את ההסתדרות כארגון עובדים יציג ובעל עוצמה, צריך לבחור בדרך ארוכה וקשה שתוצאותיה יופיעו רק בעוד 10-20 שנה ולא בבחירות הבאות. מה שנדרש אינן סיסמאות הבחירות האויליות, ההסתה הלומפן-פרולטרית והבורות והאטימות המרקסיסטית של חבורת פרץ-יחימוביץ, אלא השקעה ארוכת טווח בפעילות, ייעוץ ואירגון של הסכמי עבודה קיבוציים וארגוני עובדים. זה מסע ארוך שהצלחתו אינה מוטלת בספק, אבל הדרך האחרת היא כמעט בודאות דרך ההונאה והנוכלות.
|
|