בתשובה לצב מעבדה, 16/12/05 18:33
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אם קראת את הספר, אתה יודע על זה כמוני. אשמח לשמוע את התובנות שלך ולהביע עליהן את דעתי. אחד הדברים שהרשימו אותי הוא "אפקט העיגון", לפיו אנחנו נותנים תחילה ניחוש משוער לגבי התוצאה ואח"כ מתקנים אותו בהתאם לפרטים נוספים אבל *לא במידה מספקת*. המחשבות שלי על האפקט הזה, או ליתר דיוק על וריאציה שלו, קשורות לבעיה המוכרת של מונטי הול1. אפרוש אותן לפניך תמורת פני אחד. ובאשר לחיי המשפחה שלך: אלה לא הנישואין הראשונים שאני הורס :-) ______________ 1- http://en.wikipedia.org/wiki/Monty_Hall_problem אתגר לקוראים החרוצים: לתרגם את הערך לעברית במקום הקצרמר המאכזב. אגב, מישהו שם לב לדמיון בין הבעיה הזאת לבין בעיית שלושת הקלפים בכובע איתה פתחתי את המאמר? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
קצרמר מאכזב? http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%91%D7%A2%D7%9... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חיפשתי "מונטי הול" והגעתי ל http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%9... . כדרכם של שוטים ופוחזים לא בדקתי בתשומת לב את הלינק האחרון שהיה מביא אותי למקום הנכון, ויצא שהכפשתי את ויקי על לא עוול בכפה. הצצה בגרסאות הקודמות מראה שיש כמה וכמה איילים שתרמו לערך. אנא, קבלו את התנצלותי. באנגלית הגעתי למקום הנכון בלי בעיות (אני לא זוכר מה בדיוק חיפשתי), ושאני מחפש עכשיו עפ"י שמו של מונטי בלבד אני באמת מקבל דף שמדבר עליו ולא על הבעיה. לפחות למדתי שהוא נולד בתור מוריס הלפרין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. זאת היתה, כמובן, שגיאת הקלדה עלובה ותו-לא, אבל אני גוזר על עצמי תענית אי-תיקון שגיאות למשך שלושים יום ולילה. זה לא יהיה קל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מציעה שתיקח איזו משרה צדדית בתור מורה/מנחה ותוכל להוציא על תלמידיך את תאוות התיקונים הבלתי נלאית שלך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רעיון מצויין, אבל מי ייקח אותי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צער בעלי חיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה הטעות ב"ושאני"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צ''ל ''כשאני'' | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסקרנות - איפה לדעתך נעוצה הבעיה בבעיה של מונטי הול? באינטואיציה הפגועה, או בניסוח קלוקל של הבעיה שממנו לא ברור שהמנחה חייב לפתוח דלת שיש מאחוריה עז? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אישית, אני סבור שכל התפלפלויות הניסוח כולן באו מאנשים שטעו בפתרון הבעיה וחיפשו תירוצים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראה תשובתי לצב מעבדה. אני מדבר על המקרים בהם הניסוח אומר במפורש שהמנחה חייב לפתוח דלת שיש מאחריה דחליל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לומר שהחשיבות היום יומית של עבודתו של כהנמן על הטיות באומדנים נובעת מכך שבעצם ניתן להתייחס לחיים כרצף של קבלת החלטות שמבוססות על אומדנים. אחת ההטיות המשמעותית בעיניי, שיש לה השפעה ניכרת על חיי היום יום שלי, כיצור אמוציונאלי, היא ההשפעה שיש לרגשות על קבלת החלטות. כלומר, ככל שגורם כלשהו קשור לרגשות חזקים יותר כך הוא יקבל משקל חזק יותר בהחלטה. המשמעות של ההטיה הזאת היא שאנשים נוטים להתרכז בגורמים בודדים בעת קבלת החלטות, לא רואים את הבעייה במלוא מורכבותה, ולכן מקבלים החלטות שגויות. הביטוי אולי המובהק ביותר להטייה כזאת, שהיא לחלוטין מכוונת, הוא פירסומות. בהרבה מקרים הפירסומאים מנסים לשכנע אותנו לקנות את המוצר שלהם מסיבות רגשיות, לדוגמה, פירסומות למכוניות. יש יותר פרסומות למכוניות שרומזות להצלחה החברתית/סמל סטטוס של הקונה אם הוא ירכוש את המכונית, מאשר פרסומות שמדברת על עלות ההחזקה של המכונית (אני אפילו לא זוכר כזאת פרסומת). הטיה אחרת, שנראת לי חשובה, היא הקושי שלנו לאמוד ולזכור רגשות בעבר ובעתיד. הביטוי של ההטייה הזאת בחוויות מהעבר מתבטא בכך שאנשים זוכרים רק את השיא ואת הסוף של החוויה, ובחיזוי רגש עתידי אנשים נוטים להעצים את הרגש שהם עתידים לחוות. לדוגמה "אם אני רק אזכה בפיס... אה... אני אהייה כל כך מאושר...[חיוך נוגה וחולמני]", כך גם לגבי תחושות שליליות. "ואווו, אם אני אכשל בבחינה ב____ זה יהיה סוף העולם!" במציאות כשאר מגיעים למכשול או לארוע המשמח מסתבר שההרגשה בדרך כלל פחות חזקה ממה שחשבנו, וגם אם היא קיימת מתרגלים אליה והיא חולפת חיש קל. כהנמן מסכם את אחד הפרקים העוסקים באושר ואומר (ציטוט מזכרון 1) "שום גורם יחיד לא יגרום לך לשינוי בתחושת האושר כמו שאתה חושב שהוא יגרום". המסקנה המתבקשת לגבי לקיחת סיכונים היא על אחריות הקוראים. 1 לא כדאי לסמוך יותר מדי על הזיכרון שלי. השבוע כשביקרתי את הידידה שאצלה נמצא הספר שכחתי להביא אותו. מחכה לקרוא את המחשבות שלך על וריאציה של אפקט העיגון (בקשר לפני שאתה מבקש, אפשר לרשום אצלך ואחזיר לך אחר כך?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפקט העיגון הוא מאפיין של כמה יוריסטיקות (תהליכי מחשבה לא פורמליים, "תחושת בטן" ואחיותיה) שמעורבות בפתרון בעיות. הנשאל נותן הערכה ראשונית מיידית עפ"י הפרטים הראשוניים של הבעיה או עפ"י האסוציאציה הראשונה שקופצת לו למוח, וזה העוגן אליו תשובתו נקשרת. אח"כ הוא מנסה לתקן את ההערכה הראשונית, אבל - אבוי - בד"כ לא במידה מספקת. דוגמא טובה שאינה כורכת ענייני הסתברות היא זאת: ביקשו מאנשים להעריך, תוך כמה שניות, את הערך של המכפלה 8*7*6*5*4*3*2 ומקבוצה אחרת ביקשו להעריך כמה זה 2*3*4*5*6*7*8 מסתבר שאנשים מעריכים את המכפלה השניה כגדולה יותר מהראשונה במידה ניכרת (המספרים אינם לפני, אבל ההבדל היה משמעותי. אגב, שתי ההערכות קטנות בהרבה מהתשובה הנכונה). ההסבר של כהנמן הוא שבתחילת התרגיל הנשאל מתרשם מהכפל הראשון שהוא מבצע (3*2 במקרה אחד, 7*8 בשני) וזה ה"עוגן" שלו. אח"כ הוא מתקן את ההערכה הראשונית בגלל שהמספרים הבאים שונים מאלה שהכפיל בתחילה, אבל התיקון אינו מספיק. תוספת קטנה שלי: אני חושב שהרעיון הזה יכול להסביר את האפקטיביות של הצגת המחירים בצורה המעצבנת 29.99 וכדומה. הרי כל טמבל רואה שזה בעצם 30, לא? לא. כל טמבל מתרשם קודם כל מה- 29, והרושם הזה נשאר עימו ברמה מסויימת גם כשהוא מעגל ל- 30. אני יוצא כאן מההנחה שההצגה הזאת של המחירים באמת אפקטיבית, אבל אין לי מושג אם נערכו על כך מחקרים (ואשמח להחכים). ראה גם את תשובתי בעניין מונטי-הול, בתגובה הסמוכה למקום מגוריך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. איך הוא מסביר את העובדה שגם לגבי ההצגה השנייה של המכפלה מגיעים למספר נמוך מדי? ב. גם אני לא ראיתי מחקרים על סכומים בנוסח .99, אבל אין לי ספק שזה עובד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פסיכולוגית שיווקית הסבירה פעם כי האפקטיביות של ה 99. עולה ביחס ישר לתשוקתו של הלקוח הפוטנציאלי אל המוצר המדובר. נניח שמדובר בילד, ונניח שהוא אמור להוציא על החטיף היומי 7 ש"ח, גג. הוא רואה על המדף חטיף שמחירו 7.99 ש"ח. אם עטיפת החטיף מושכת מאוד את העין - הוא יראה את ה-7, וייטה להתעלם מכך שמשמעותם המעשית של ה-99 שמימינו היא בעצם - 8. נניח שזהו מבוגר, והוא רואה על המדף שני מוצרים מקבילים. המוצר של היצרן הפחות אמין עליו מחירו 25.99, ומחיר אותו מוצר, אך מתוצרת היצרן שהוא מחבב - 28.00. במקרה כזה הוא ינהג באופן הפוך לילד מהטרגדיה הקודמת - ה 99 יבלטו לנגד עיניו ומשמעותם תתחוור לו באופן אוטומטי. הוא יגיד לעצמו - "וואלה, עשרים ושש לעומת עשרים ושמונה, בסך הכל שתי שקל הבדל, ביג דיל, אני יקנה את זה שיותר טוב, אפילו שזה טיפה יותר יקר!" (כמובן, אם האיש הזה הוא שכנתי הפולניה, לא זו בלבד שהוא יגיד לעצמו - "שתי שקל, ביג דיל!", אלא הוא יאמר לעצמו וכן גם לכל רחבי הסופרמרקט ולכמחצית השכונה - "אם הם מוכרים בזול בטח יש להם סיבה, בטח זה כבר מקולקל והם רוצים להיפטר! אסור לקנות את הזול! חייבים תמיד לקנות את היקר! הזולים הם גנבים ושקרנים!) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איתי את זה עובד גם על אנשים שאומרים ''שני שקלים''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להשערתי, למשתנים סוציו-אקונומיים, נתוני השכלה, השגים במבדקי אינטליגנציה וכיו"ב יש משמעות בנושא זה, ובמילים אחרות: אפקט ה 99. הוא נמוך יותר אצל אלה שסה"כ המאפיינים שלהם כולל לשון מדוייקת יותר, לאמור - "שני שקלים". אבל לפסיכולוגית השיווקית בוודאי אסור היה להגיד את זה, לפחות לא בקול רם מדי - שהרי זאת היתה יריה עצמית ברגל, ומלכתחילה אינני בטוחה כלל שהשוק צמא לפסיכולוגיות שיווקיות, דווקא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פרחה לי ה-ר' שבתחילת "ראיתי", אבל כפי שאמרתי - *ראיתי* את זה עובד גם וגו'... ויש להניח שפסיכולוגיות שווקיות חשובות לשיווק.:) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על כגון אלה אמר פעם ג'יי לנו (למישהו מהתנועה למען כבוד הלוויתן וחירותו, משהו כזה): "כמה לוויתנים אנחנו כבר צריכים? אחד לכל אוקיינוס?!" | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. מיהו ג'יי לנו? ב. אני מקווה שנימת הלגלוג על "התנועה למען כבוד הלוויתן וחרותו" נבעה מחוסר תשומת לב והיסח הדעת. כפעילה בכירה בתנועה, עליי להודיעך שהלווייתנים שייכים לשכבות החלשות ביותר בחברה, ולא רק עלי אדמות: בגן עדן פשוט אוכלים אותם. אנחנו מצווים להילחם באפליה זו ככל יכולתנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. שאלת ברצינות או שאת צוחקת עלי? טוב, נו, שיהיה.. מי זה דייויד לטרמן, יודעת? אז ג'יי לנו הוא הדייויד לטרמן של אלה מהשתי שקל :-] ב. אני דוגלת בגן עדן עלי אדמות ואיני רואה טעם לחכות (או להמתין, אם השימוש במילה זו הוא ממש הכרחי) לעולם הבא, כך שאני אוכלת אותם כבר עכשיו, בערך אחד-שניים ליום (מה את חושבת, למה הם נגמרו כל כך מהר?), אבל את שלך אשאיר לך (אבל למען השם, לא באוקיינוס! כל אחד יכול להתבלבל, אפילו אני! תשמרי אותו אצלך באמבטיה!). ג. סתאאם, האמת היא שאני צמחונית. דגים? איכס, לא בבית ספרנו! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. שאלתי ברצינות.:) ב. הזלזול שלך בצפור לבי (לוויתן נפשי, או משהו) מזעזע! ג. האמת היא ש*אני* לא צמחונית, אבל דגים הם בהחלט לא בבית ספרי... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וודאי שהשוק אינו צמא לפסיכולוגיות שיווקיות בעלות צליעה קלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. גם המכפלה של 7*8 נותנת מספר נמוך יותר מ !8, ולכן היו לחוקרים שתי השערות: אחת, ששני האמדנים יהיו הערכות חסר, והשניה שהאומדן לגבי הרצף העולה יהיה נמוך מהשנ. שתי ההשערות אומתו. אורי רדלר הפנה לערך המתאים בויקיפדיה, שם מובא מקרה נוסף ומעניין מהספר, שמראה איך אירוע אקראי שאינו קשור בכלל לבעיה (סיבוב גלגל רולטה) משפיע אף הוא על האומדן המתקבל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(לא כל ויקי היא ויקיפדיה) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''אורי רדלר הפנה לערך המתאים בויקיפדיה...'' לא בויקיפדיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה. הפורמט הטעה אותי ולא טרחתי להציץ בכתובת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין ספק שזו ה*כוונה* בכל הנוגע ל-29.99, ואולי זה גם אפקטיבי, אבל זה נראה לי הרבה פחות חזק מהתרגיל שהצגת. אני כבר התרגלתי לעגל בראש את כל ה-29.99 למיניהם וזה נעשה בצורה מיידית, ולא נראה לי שאני היחיד. לעומת זאת, התרגיל הפיל אותי בקלות. אי אפשר היה פשוט לכתוב שזה 8 עצרת? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה יודע אם מישהו בדק את 8*7*6*5*4*3*2*1 ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרצף שנתת הוא זה שנבדק. אני טעיתי והשמטתי את ה"1" כשציטטתי את הדוגמא מהספר (וכך אולי בלבלתי את גדי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והקשר שלה לתופעת העיגון אפשר לקרוא קצת כאן: http://backreaction.blogspot.com/2008/04/ninetynine-... (אזהרה: בעלי גישה ל psychological Sciece שישלחו לי את המאמר ב http://www.blackwell-synergy.com/doi/abs/10.1111/j.1... עוברים על החוק, ואני מתנגד בכל תוקף לפעילות כזאת. מצד שני אני מבטיח לשתוק ולהיות אסיר תודה לעבריין/ית). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אתה עדיין רוצה, תאמלל אותי (באימייל). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גילוי נאות: כל האמור לעיל הוא פרי מחשבתי (לפחות עד כמה שאני זוכר. אוף1) ואינו מבוסס על שום ראיה. כהנמן עצמו אינו מזכיר את מונטי הול בספר. הבעיה של מונטי הול מעניינת משתי בחינות: האחת היא שרוב גדול של האנשים טועה בפתרון, והשניה - שהיא עוד יותר מעניינת לדעתי - היא שהטועים נאחזים בפתרון השגוי כאילו חייהם תלויים בו. מי שהתווכח אי פעם עם אחד מחסידי ה"לא משנה אם תחליף את הדלת" ודאי מכיר את הקושי להזיז אותם מדעתם, למרות שההסבר לא מסובך ואפשר היה לצפות לחווית "אהה" של הטועים. מה שקורה לדעתי הוא שהנשאל "רושם" תחילה את העובדה החשובה שיש לנו מצב סימטרי: אין מה שמבדיל בין שלוש הדלתות. גילויי סימטריה בעולם הם בד"כ גילויים שיש להם ערך רב, ולכן התגלית הזאת היא "עוגן" חזק. מה שקורה אח"כ הוא שאנחנו עוקבים אחרי התהליך המתואר, ולא מוצאים בו שום דבר ששובר את הסימטריה הראשונית, שהרי פתיחת הדלת המדוחללת אינה מגלה לנו (לכאורה! לכאורה!) שום אינפורמציה חדשה על שתי הדלתות שנותרו. בהנחת הסימטריה הראשונית שלנו לשתי הדלתות הללו היתה אותה הסתברות מלכתחילה, לא מצאנו סיבה לשבירתה, ולכן אנחנו מסרבים להרים את העוגן ולהפליג אל התשובה הנכונה. (כן, תחזיר לי אחרי ההנפקה) _______________ 1- זהו, יותר אני לא מזכיר את העניין של זכרוני הרופס. אולי כן קראתי את זה באיזשהו מקום ואני בסך הכל פלגיאט לטנטי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראת את זה בסיפור עממי בסקי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אני אחכה בסבלנות לסרטן המתחייב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, אתה תייצר את החוויה המתקנת לפלגיאטורים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אי אפשר, כיוון שהחוויה המתקנת בטח כבר הומצאה ויתברר שגם אותה העתקתי בלי משים. *שני* סרטנים זה כבר יותר מדי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד משהו שעלה בדעתי: את השאלה עם הכובע והקלפים אפשר לשאול גם כאשר מלכתחילה יש רק שני קלפים בכובע (א-א ו א-ל). כעת המצב ההתחלתי כבר פחות צועק "סימטריה" (יחסית למצב ל-ל, א-ל, א-א בחידה המקורית) ולכן ההשערה שלי היא שפחות אנשים יטעו. אולי החברים של ע. שלומדים שיטות מחקר או סטודנטים של איזה סטטיסטיקן צמרת יוכלו לאשש או למוטט את ההשערה שלי במסגרת אחד התרגילים המעשיים שלהם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עם שני קלפים גם יותר קל להריץ את כל המקרים האפשריים בראש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה? אחרי שאתה רואה את הצבע האדום על פני הקלף נשארת עם אותם שני מקרים בדיוק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מנסיון, בבעיית מונטי-הול קשה לשכנע את הטועים (שהם הרוב), לעומת זה, בבעית שלושת הקלפים, כל מרחב המדגם שלי (שלושתם!) טעה, אבל השתכנע מיד שהפתרון הנכון, הוא אכן נכון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, בבעיית הקלפים קל יותר להבחין בשבירת הסימטריה לפחות אחרי שמישהו מצביע עליה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אלו שתי הגרלות נפרדות לא? כמו - הנה פה יש עז! ועכשיו נעבור למשהו אחר, באיזו יד אני מחזיק פיון?!! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יונים פותרות את בעיית מונטי-הול בדרך הקלה: ניסוי וטעיה (ומי שילמד אותי איך עושים מנוי RSS לבלוג הזה, שעבר דירה לאחרונה, יזכה בשני גרגירי חיטה) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. משום מה הקורא של גוגל החזיר לי שגיאה בשעתו, אבל בסוף הוא התרכך והסכים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מפתיעה במיוחד התוצאה שגם לאורך זמן יונים טובות משמעותית בחיזוי סיכויים במקרה פשוט (מבחינת כמות הנתונים הרלוונטיים) כל כך. אני חושב על חוות חישוביות המבוססות על רשתות של שובחים אינטרקטיביים לשם הערכת הסתברויות במקרים מורכבים יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או לפחות לנבא את העתיד באמצעות הכבדים שלהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מפתיע, אבל אולי לא מאד מפתיע. היונים אינן מצויידות בתיאוריה הסתברותית, כל מה שהן יודעות הוא ללמוד מהנסיון1. בניגוד להן, בני האדם התרגלו לכך שנסיון הוא עניין יקר, וכדאי לחסוך אותו במידת האפשר. לשם כך אנחנו מנסים להפיק לקחים כלליים מהנסיונות שכן ערכנו, ולהשתמש בהם במקום לערוך נסיונות חדשים (עקבת אחרי השיחה עם "יהודי עקשן"? הוא לא היה מוכן לטרוח ולבצע את הניסוי, שהרי הוא בטוח שהתיאוריה שלו מייתרת אותו. כדי לא לעלוץ יותר מדי, גם אני לא טרחתי לבצע את הניסוי בפועל מאותה סיבה ממש). החשיבות של אותו ידע מוקדם כל-כך גדולה שהיא מטילה צל על ההתנסויות הקונקרטיות, או, אם אתה רוצה להיות יותר נדיב: האנשים שנחקרו מיצעו את התוצאות באותו ניסוי עם הלקח של המון תוצאות היסטוריות שנשאר אי שם במוחותיהם בדמות ההטיה "אין צורך להחליף דלת". משום מה - וזה ממשיך להיות לי לא מובן - הלקחים שלנו מנסיונות שקשורים בהסתברות, אותם כללים יוריסטיים של "הסתברות אינטואיטיבית" הם פשוט גרועים, כך שפעולת המיצוע במקרה הזה הֵרעה את התוצאה הכללית. ובעניין השובך שלך: ידוע למישהו על התנהגות של רשתות נוירונים בבעיות הסתברותיות? ______________ 1- וגם זה לא תמיד עובד עבורן, כפי שכבר הוזכר לא פעם http://en.wikipedia.org/wiki/B.F._Skinner#Superstiti... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מקבל את ההסבר. בעניין תהייתך הראשונה, כדי להכתיר את האינטואיציות ההסתברותיות שלנו בתואר ''גרועות'', יש להראות שהן אכן מטעות ברוב המקרים בהם אנו נתקלים בפועל. איני בטוח שזהו המצב, אבל הכרעה בעניין דורשת מחקר סטטיסטי לשם עריכת סטטיסטיקות על הסתברויות מן החיים, או אולי על החיים מהם התפתחנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בע"ח עם מוחות קטנים מצליחים יותר מאנשים לא רק בבעיית מונטי הול. ניסוי: על מסך מחשב מופיע בסדר אקראי עיגול ירוק או אדום, כך ש 80% מהפעמים העיגול שמופיע הוא ירוק. הנבחן מתבקש לנחש את צבעו של העיגול הבא שיופיע. יונים וחולדות מצליחות להגיע לאיסטרטגיה האופטימלית, שהיא לנחש "ירוק" תמיד, ומקבלות את הפרס 80% מהזמן, בעוד נבחנים מהמין סאפיאנס סאפיאנס מתעקשים לנחש גם "אדום" מדי פעם, כנראה בגלל שנדמה להם שהם זיהו איזו תבנית, משהו כמו "בפעם הקודמת אחרי שלושה ירוקים הופיע אדום, עכשיו קיבלתי שלושה ירוקים, לכן אני מנחש אדום". אני חושב שזאת מן וריאציה על כשל המהמר. (אין לי קישורית למחקר, קראתי את זה ב"המצאת המחר" של דניאל מילוא. על הספר: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1140073.html ) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההימור המאוד לא מושכל שלי - זה פחות עניין של חיפוש תבנית, ויותר עניין של "מרגיש לי מוזר תמיד לנחש ירוק". כמו האנשים שמהמרים לוטו בקביעות אבל יצחקו עלייך אם תציע להם למלא את המספרים 1,2,3,4,5,6 כי אין סיכוי שזה יצא (או לפחות, ברור שהסיכוי לזה נמוך מאוד ביחס לתוצאות אחרות). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל יש הרבה אנשים שבוחרים באופן קבוע את אותם המספרים (נניח שנת לידה או משהו כזה). אני חושב שיש הגיון לא לדבוק באותה הבחירה אם אתה מניח שמולך יש גורם אקטיבי, שמגיב לבחירות שלך. אז אתה נוטה ''לבלבל את האויב'' בבחירות אקראיות. אם מכוונים עליך אתה צריך לרוץ בזיג זג, אבל אם יורים באופו אקראי, עדיף שתרוץ בקו ישר עד המחסה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אין גורם שמגיב לבחירות שלך... אם אתה מתייחס לחשש שהרבה אנשים יבחרו 1,2,3,4,5,6 כי "אף אחד אחר לא יבחר כזה דבר" - לא זו הייתה הפואנטה של ההודעה שלי (שקלתי להתייחס לכך אבל זה סתם סיבך שלא לצורך). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך אתה יודע? האם בניסוי מודיעים לך שאתה עובד בחוג פתוח? לא התייחסתי כלל לייחוד של 1..6, רק לזה שאנשים כן מנחשים שוב ושוב את אותם המספרים בלוטו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שכבר סיפרתי פעם (דמיין פרצוף זועם) איך כשהפעילו עלי לחץ חברתי להצטרף לקבוצה של מנחשי לוטו, דרשתי שהניחוש שלי יהיה בדיוק זה. באופן לא מפתיע אמרו לי שאני עושה צחוק ופטרו אותי מהשתתפות. הם לא זכו בכלום, אבל לצערי - או לשמחתי, עוד לא החלטתי - גם 1,2,3,4,5,6 לא היה זוכה. באמת אפשר להבין למה "מרגיש לי מוזר לנחש תמיד ירוק" כשאני יודע שהתוצאה היא לא תמיד ירוק. ישנה איזו הרגשה שאתה צריך לכלול את המידע הזה כשאתה מפתח את האסטרטגיה שלך, ואם תרצה בבסיס ההרגשה הזאת מונח הרעיון שמתחבאת שם תבנית כלשהי. אבל לא נריב על זה, כי גם ההימור שלי לא מושכל. (צופי "תיאוריית המפץ הגדול" הבחינו, אולי, שכשהחבר'ה משחקים אבן-נייר-מספריים-לטאה-ספוק הם לא משתמשים באסטרטגיה אקראית אלא בוחרים תמיד מספריים. מפיזיקאים גאונים הייתי מצפה ליותר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצד שני, זו טקטיקת (אסטרטגיית?) מבחנים ידועה, שאם את לא יודעת כלום, תסמני תמיד ג' (במקום לנסות לפצח תבנית) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא מספריים? משונה. אני (בהתערבות יחידה) נוהג לבחור נייר. יש לכך סיבה פסיכולוגית: אבן נתפסת כחזקה מבין האופציות, והנייר כידוע גובר על האבן. סטטיסטית זה עובד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מזמן עשיתי אבן נייר ומספריים עם אשתי בנוכחות אחיותי ואחייניתי1. זה היה מרשים: חמישה ניסינות נגמרו בתיקו, ורק בשישי היא הצליחה לנצח. 1 כדי להכריע מי יפתח במשחק שש-בש, בהיעדר קוביות. הצעדים הבאים כבר עירבו בצורה יותר אקטיבית את שאר בני המשפחה, וסטופר בטלפון הנייד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך משחקים שש־בש ללא קוביות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל שחקן מקבל דף ועליו טבלה המכילה רשימה של כל התוצאות האפשריות של הטלת שתי קוביות (אני לא ממש זוכר, אבל נדמה לי שרושמים שניים או שלושה מופעים של כל תוצאה אפשרית). כל שחקן בוחר בתורו את הצירוף בו הוא מעונין ומוחק מהדף את המופע של הצירוף (לא ניתן לבחור שוב את המופע הנ"ל). שאר החוקים הם החוקים הרגילים בשש־בש. בגירסה נוספת ויותר מוצלחת (NC Backgammon): בכל תור של אחד השחקנים, השחקן בוחר תוצאה של אחת הקוביות והשחקן השני בוחר את התוצאה של הקוביה השניה. גירסה זו כוללת עוד מספר חוקים שמגבילים את הבחירות והאפשרות לחזור על בחירות (גם האפשרות לבחור דאבלים מוגבלת). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שאביב כתב יפה, אבל גדול עלינו. אנחנו שיחקנו שש-בש רגיל, עם הגרלת תוצאות קוביה, רק שההגרלה מומשה לא באמצעות קוביה - אלא, כנרמז, באמצעות בני משפחה שעסקו בענייניהם בסביבה1, ואחר-כך באמצעות סטופר. 1כפי שאפשר לנחש, אלו "קוביות" לא הוגנות (פחות דאבלים מהמקובל), אבל ממילא לא היינו חרוצים מספיק לנסות לשקלל את ההטייה לתוך הטקטיקה, כך שמעשית זה היה די הוגן. אבל מעייף. סטופר יותר נוח, במיוחד כשהאחיינית שאירגנה את ההגרלות למדה את החוקים, הצטרפה כשחקנית, ונהייתה עוד פחות נטולת-פניות ממה שהיתה קודם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שלא ברור לי הוא למה לא יכולתם להשתמש באותה קוביה להגרלת המתחיל. 1-3: שחקן א' מתחיל 4-6: שחקן ב' מתחיל שני השחקנים מחליטים ביניהם (מספיק באקראי) מיהו א' ומיהו ב', ומבקשים הגרלה. המגריל זורק מספר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסדר, נו, אבן נייר ומספריים הרבה יותר כיף. אם אפשר היה ההפך, להשתמש בו כדי לקבל תוצאות קוביה, אז זה כבר היה גליק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרעיון הבסיסי של אבן־נייר־ומספריים הוא (במונחים מפוצצים של קריפטולוגיה) חישוב משותף של ביט "אקראי" יחיד. אף אחד משני המשתתפים לא סומך על ההגרלה של השני. הנקודה הבעייתית היא לעשות את זה בו־זמנית (וכאן מתמקדת התחמנות בפועל - לנחש מה השני ישלוף בזמן השליפה). אבל אפשר פשוט לרשום בצד שלושה ביטים והתוצאה תהיה xor של מה ששני השחקנים כתבו. זה מגריל מספר בין 0 ל־7. מספיק טוב? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לעשות את זה גם מודולו 6. כל שחקן בוחר מספר בין 0 ל- 5 (או בוחר בין 6 עצמים כלשהם) ורושם על דף, הם מראים את הדפים אחד לשני ותוצאת הקוביה היא הסכום מודולו 6 (ועוד 1) של המספרים. צריך רק הגרלה אחת ולא 3, וזה גם יוצא תוצאת קוביה אמיתית. יותר טוב, לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באופן כללי יותר - בוחרים חבורה בעלת המספר הרצוי של איברים (אני בחרתי את Z/6Z, אתה בחרת את Z/2Z בשלישית), כל אחד מהשחקנים בוחר איבר, מחברים וזה איבר התוצאה. כל אחד מהשחקנים יודע שאם יבחר איבר בהתפלגות אחידה, התוצאה תהיה התפלגות אחידה על האיברים. מכיוון שזה עובד גם בחבורות לא אבליות (שבהן חוק החילוף אינו מתקיים), הנה אלגוריתם נחמד להדמיית זריקת קוביה בעזרת תמורות על שלושה איברים: כל אחד מהשחקנים בוחר מספר תלת ספרתי שבו מופיעות רק הספרות 1,2,3 וכל אחת מופיעה בדיוק פעם אחת, ורושם על נייר. כעת בודקים מה הספרה הראשונה של שחקן 1, ורושמים בצד את הספרה שנמצאת במקום הזה אצל שחקן 2 (לדוגמה, אם הספרה הראשונה של השחקן הראשון היתה 2, בודקים את הספרה השניה של השחקן השני ורושמים). כך עושים גם לגבי הספרה השניה והשלישית. יוצא שוב מספר תלת ספרתי בו הספרות 1-3 מופיעות, כל אחת פעם אחת. מספר זה מייצג את תוצאת הטלת הקוביה (יש 6 אפשרויות). דוגמה להפיכת מספר כזה לתוצאת קוביה: אפשר לקחת את הספרה הראשונה, להכפיל ב- 2, ואם הספרה השניה קטנה מהשלישית אז להפחית 1 (אחרת לא להפחית) - והנה קיבלנו מספר בין 1 ל- 6. אפשר גם להרכיב את התמורות בצורה יותר מעניינת - למשל לבחור 3 קלפים (נניח נסיך, מלכה, מלך) ולשים על השולחן עם הפנים למטה. השחקן השני מסתובב והראשון משנה את סדר הקלפים, אח"כ השני מסתובב חזרה ומשנה אף הוא את הסדר כראות עיניו, ואז הופכים את הקלפים וממשיכים כמקודם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה היה הרבה יותר כיף, לפני שיצא רובוט שמנצח תמיד במשחק הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרובוט מגניב, אבל טכנית הוא מרמה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במה זה שונה מרובוט שמשחק שחמט? או ממי שמנסה לנחש מה יוציא חברו לפי מבט פניו וזוית חיוכו? (ואני קצת מסכים כמובן). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא לא מנסה לנחש מה יוציא חברו. הוא קורא מה מוציא חברו. אבל אין ספק - יש לו תגובה מהירה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהחבר'ה הללו מצייתים לכלל שקבע PhD Comics: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי הלוטו - זה כבר נרמז כאן כמה פעמים אבל אולי כדאי לומר זאת במפורש: אני כמעט בטוח שבכל הגרלת לוטו יש לא מעט אנשים שמנחשים 1-2-3-4-5-6. לכן בחירה בניחוש הזה לא מקטינה את הסיכוי לזכות, אבל כן מקטינה משמעותית את גובה הפרס הראשון האפקטיבי, ולכן גם את תוחלת הרווח. כלומר החברים שלך קיבלו החלטה נכונה כשהם זרקו אותך לכל הרוחות. לגבי המפץ הגדול, נראה לי שפספסת את הבדיחה. נסה לראות שוב את הקטע. (לעצלנים - הם לא בוחרים תמיד מספריים אלא תמיד ספוק. הבדיחה היא שהם מעריצים כל כך גדולים של מסע בן כוכבים שהם מוכנים לוותר על הניצחון הודאי רק בשביל הכיף שבלבחור בספוק) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסיבה הזו ידועה לכולנו, ועם זאת אני מוכן להמר על כך שלא זו הסיבה שבגללה החברים זרקו אותו לכל הרוחות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח בכלל שאתה צודק בקשר לאותו רצף, אבל אולי (אם כי, כפי שאמר גדי, את ההימור שלי לא הסכימו לקבל מסיבה שונה). מעניין אם הלוטו שומר את האינפורמציה הזאת ואם היא נגישה לציבור. למען הדיוק ההיסטורי אני רוצה להדגיש שלא מדובר בחברים שלי אלא בעמיתים במקום העבודה. את הבדיחה ב"מפץ" באמת פספסתי. גם אם אפשר להבין את הבלבול הויזואלי שלי, לא ברור איך החמצתי את האמירה "אנחנו חייבים להפסיק לבחור בספוק" וחשבתי שאלו בכלל מספריים. איך זה עובד: http://en.wikipedia.org/wiki/File:Rock_Paper_Scissor... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה באמת חושב שאתה המתחכם היחיד? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני באמת לא יודע. בפועל מעולם לא שלחתי לוטו אאז''נ, וייתכן שאלה שמבינים את העניין לא מהמרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש בעיה נוספת ברצף הנ"ל - אם במקרה ייצאו המספרים האלו, מאד ייתכן שמישהו יטען לזיוף או לכל הפחות להטיה, ידרוש חקירה, הזכיה בפרס תתעכב או תבוטל וחבל. לא עדיף לבחור רצף אחר, בעל אותו סיכוי לזכות אבל בלי ה"תיק" הזה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בטח גם לא הגיוני להמר על התוצאה מהשבוע שעבר, ואם אותה תוצאה תהיה פעמיים, אני בטח אשמע קריאות דומות לחשדות בזיוף: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדוכן הפיס הסמוך למקום מגורי מוצגות בגאווה ידיעות על זכיות היסטוריות של כרטיסים שנקנו באותו דוכן, ובדיוק אתמול חשבתי על זה שחיילים מאמינים שפגז לא נופל פעמיים באותו מקום, ולעומתם מהמרים בפיס דוקא חושבים שכן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמונה שמגשימה את עצמה? (דוכנים יותר פופולריים, ולכן יש יותר סיכוי שמהם יבוא הזוכה הבא). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, זה נכון, אבל מאחר והתהליך מושתת על הנחה שגויה הוא מועיל רק לבעל הדוכן. זה ממש לא עוזר לי שבדוכן הזה מישהו אחר אולי יזכה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור שלך ממש לא עוזר שבדוכן הזה מישהו אחר אולי יזכה. לך שום דבר לא יכול לעזור להעלות את סכויי הזכיה שלך (פרט לפעולה המטופשת של מלוי הטופס). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת התלבטתי קצת איך לנסח את התגובה, והתוצאה לא יצאה טובה במיוחד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Oh, that's just common optimism. Everybody in the universe has that.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאד הופתעתי מכך שרק 18 אנשים הימרו על תוצאות ההגרלה הקודמת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מזכיר לי ויכוח ישן שהיה לי על אלגוריתם מחולל סיסמאות. טענתי בו, שכדאי לבדוק שהסיסמא לא יצאה, לגמרי במקרה, קלה לפיצוח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה עניין הלטאה והספוק? אני מכירה רק את שלושת הראשונים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לשאלתך האחרונה - כן, ולכן אף מיהרתי ''לדעת'' את התשובה הנכונה בלי לחשוב על כך באמת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נסה את http://www.oriredler.com/wiki/index.php/%D7%A2%D7%99... אפקט העיגון תלוי במידה רבה בידע שיש לנו על הנושא ובמעורבות הרגשית שלנו בבחירה. אם איננו יודעים דבר ומעורבותנו בנושא נמוכה, העיגון חזק מאוד, שרירותי מאוד, אך חסר כל חשיבות (לא משנה לנו אם הערכתנו תהיה מוצדקת או לא). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך הוא יכול להיות חזק מאוד אם הוא חסר כל חשיבות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שנה שמך לאלכסנדרוביץ' אם מעורבותנו בנושא גבוהה מאוד ועדיין איננו יודעים דבר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"איך הוא יכול להיות חזק מאוד אם הוא חסר כל חשיבות?" דווקא משום שהוא חסר חשיבות. כשמבקשים ממך לומר, לדוגמה, מה מספר הרופאים בניו יורק, העיגון לאיזה מספר אקראי שהושמע באוזניך קודם לכן יהיה חזק דווקא *משום* שלתשובה אין שום חשיבות מבחינתך – אתה פשוט תשלוף את המספר הראשון שעולה בראשך – מספר שמבחינתך יכול להיות המספר ש"עוגן" בזכרון השליף שלך זמן קצר לפני כן. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |