|
||||
|
||||
מה הטעם להפרדה? רצונך לומר שאלוהים הוא יוצר נצחי, והיצירה מתפוגגת ורגעית? וממה היצירה? יש מאין או מאלוהים עצמו? אם יש מאין, אז את האין אלוהים לא יצר? למה שאנחש... תתחיל אתה :) |
|
||||
|
||||
לי נראה שאלוהים זה משהו לחלוטין מחוץ להכרתנו. אם הוא מחוץ להכרתנו אז לא ניתן בעצם להגיד עליו כלום, במובן שאנחנו אומרים על דברים אחרים. אבל העולם מורכב מדברים שניתן להגיד עליהם משהו. הסתירה מתחילה ברגע שאני אומר על אלוהים שהוא מחוץ לעולם, ושלא ניתן להגיד עליו שום דבר. אלא שלא אמרתי על אלוהים שום דבר בעצם, מכיוון ששתי הטענות הללו הן שליליות. יש עוד כמה דברים שאני יכול לייחס לאלוהים, ע"י זה שאני מבין ששלילתם שייכת רק לעולם. למשל, מתוך זה שאני מבין שהריבוי הוא פונקציה של ההכרה בלבד, ולכן של העולם בלבד, אז אני יכול להגיד שאלוהים הוא בהכרח לא מרובה (הוא אחד). שוב, לא אמרתי שום דבר חיובי *על* אלוהים. וכך הלאה. |
|
||||
|
||||
את הדאו דה צ'ינג קראת? כמובן שאני מסכים איתך שמדובר בלא נודע. במובן זה אנחנו מכבירים מילים ולא אומרים דבר. אפשר כמובן לנקוט בגישה שאתה מציג פה. אפשר גם לתפוס כיוון אחר, כמו שהעדפתי להציג, שהאדם כחלק סופי בהכרה גדולה ממנו בהרבה, אינו מסוגל לתפוס את ההכרה הגדולה הזו שהיא אלוהים. מעצם כך שאני אומר שאלוהים הוא הכל, אני הופך אותו לאין סופי. אם היה סופי, היה משהו שתוחם אותו. אין סופי הוא טענה שלילית ומבחינה זו לא שונה מהטענות שלך. בתורות השונות האלה, דאואיזם, סטואה וכו', גם אם המטפיזיקה שלהן שונה, הן מאוד דומות במסקנות. נדמה לי שבמסורת שלנו אומרים, "אלה ואלה דברי אלוהים חיים". אוגוסטינוס ב"וידויים" נוקט באותה גישה בפרקים האחרונים. באיזו גרסה לבחור? עניין של נוחות פרגמטית. מתי ההבדלים חשובים? רק כשיש יישומים סותרים. אולי קיימות פרשנויות שונות, אבל נראה לי שזה נובע מאופי הפרשנים ולא מאופי התורות. פרשן סטואי יכול להתנגד לפרשן סטואי אחר ולטעון טענה קצת שונה אך לא מנוגדת. הטענה הזו אולי תזוהה כשייכת במקורה לתורה אחרת, ושוב לדעתי העובדה שהיא הופיעה קודם בתורה אחרת, נובעת מכך שפרשן בעל אופי כללי כזה צמח במסגרת ההיא באופן מקרי. למשל, בדאו, לאו צה מאפשר הפעלת אלימות מוגבלת לצורך הגנה עצמית. בסטואה מסתמן שאלימות כזו היא בלתי אפשרית, השחתה של הרצון. מוטב לספוג עוול מלגרום כזה, והגנה אלימה היא עוול. אם הוגי הסטואה היו במקרי דאואיסטים ולאו צה היה סטואיקן, אני מהמר שהגישות היו מתחלפות למרות שהמטפיזיקה הייתה ללא שינוי. |
|
||||
|
||||
הסטואה רואה את סוקראטס כאידיאל. סוקראטס אמנם טען בתוקף שסבילת עוול עדיפה על עשיית עוול, אבל אני לא חושב שהוא התייחס לכל אלימות כאל עוול. הוא ידוע ב''משתה'' כלוחם ללא-חת. אולי אפשר להשוות בין סוקראטס לבין לאו-צה מחד, ומאידך בין הסטואה לחכמים דאויסטים מאוחרים יותר כמו צ'ואנג-צה, שהיו הרבה פחות ממוסדים ודגלו בחיים של פרישות (בניגוד ללאו-צה שהיה יועץ של הקיסר ומאוד מעורב בחיים הפוליטיים). ככה אולי ניתן להסביר את ההבדל שאתה מציין בין הדאו-דה צ'ינג לבין הסטואה. --- אבל הסטואה והדאו הם דברים שונים. ביהדות זה חשוב מאוד להדגיש כל מיני דברים כביכול דוגמאטיים על אלוהים (אחדותו, קדמותו לעולם וכד'). לכאורה אין להם השלכות מעשיות, אבל מכיוון שהיהדות מבדילה עצמה מעבודת אלילים לסוגיה, העיקרים האלה הם מרכזיים. |
|
||||
|
||||
"הוא ידוע ב"משתה" כלוחם ללא-חת"? |
|
||||
|
||||
מדברים עליו קצת, ומספרים שבמלחמה הוא נטול פחד. |
|
||||
|
||||
כן, תהיתי מה לעשות עם הנקודה הזו. אבל סבורני שיש לי תשובה, איני בטוח שהיא שונה מדעת הדאו. אלימות אפקטיבית דורשת השקעת מאמץ רב בהכנה לאלימות. לדוגמה, השקעת מדינת ישראל בצבא. גם לארה"ב יש צבא די מושקע, אם כי לא זכורים לי נתונים יחסיים לתקציב. השקעה כזו הופכת את האלימות "לטבע שני". לפי הסטואה לדעתי, השקעה כזו היא השחתה של הרצון. מעין התכוונות לא ראויה. בדאו לאו צה מזכיר את אידיאל המדינות הקטנות. אולי משאביהן לא מאפשרות אלימות אפקטיבית. אז למה אלימות בכלל? ושוב אהיה פרומוטר לisland/huxely . |
|
||||
|
||||
יש לי הרגשה שהמושג "אלימות" הוא מושג די חדש, ושזה יהיה אנכרוניסטי לייחס אותו לסטואה או לדאו. גם בעיניי זה אינו מושג שיש להפעיל עליו שיפוט ערכי כשהוא לעצמו. אני, אישית, מאוד לא אהבתי את island (ואני חושב שהאקסלי הרגיש כמוני). אבל על טעם וריח... |
|
||||
|
||||
בטח שבמלחמה הוא נטול פחד - הוא רחוק מספיק מהחזית. |
|
||||
|
||||
דווקא בסיפור שהזכרתי הוא עמוק עמוק בחזית. |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |