 |
|
 |
||
|
||||
 |
רק כדי לחדד: הטענה העיקרית שלי היא ש"הסדר" קרב הביניים, כשהוא מבוצע כהלכתו, עונה לתאור שנתן גולית. אם תרצה, מעין גירסה מוקדמת למוסד הבוררות הנהוג בימינו. גם כיום, לפני שאתה נותן את הסכמתך להעביר מחלוקת כלשהי לבוררות (ומתחייב מראש לקבל את קביעת הבורר), אתה שוקל את הכדאיות אל מול, נניח, פניה לערכאות משפטיות. הסברה שלי היא שהמרדף שהתפתח בעקבות נצחונו של דוד, היה בגדר אקסטרה שאינו כלול בחבילה המקורית, ואף מנוגד לה באופן בולט (שלא לומר נפשע). עכשיו לפרטים: אני לא טוען שהצבא הפלישתי היה בבירור יותר חזק מהעברי. אני רק סוקר את המידע שהטקסט מואיל לנדב לנו, ושואל את עצמי מה ניתן (אולי) ללמוד ממנו. אני מניח שאפשר לגזור באופו לוגי גם מסקנות אחרות. לפי הבנתי, הטקסט אינו מתימר לקבוע באופן מדעי איזה צבא היה חזק יותר. אף על פי כן, מפוזרים בו רמזים שונים שיש בהם כדי ללמד במשהו על איך שכל אחד מהצבאות תפס את מצבו ביחס לאחר. הצבעתי על כך שעצם התיצבותו של גולית בואדי במשך 40 יום, מלמדת על כך שהפלישתים לא היו להוטים לסגור עניין באמצעות אלימות כוללת. סיבות אפשריות: א. חשש מהפסד אפשרי; ב. הערכה שגם במקרה שהנצחון ודאי, מספר הנפגעים עלול להעמיד את כדאיותו בספק. לגבי הלך הרוחות במחנה שאול, כתוב במפורש: "יא וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל-יִשְׂרָאֵל, אֶת-דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה; וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ, מְאֹד". כמו שציינתי, התאור הזה עשוי להיות הפרזה מגמתית שנועדה להאדיר את שם דוד, ולכן מן הראוי לקחת אותו בערבון מוגבל. אבל הטקסט אינו מסתפק בכך, לשמחתנו. בהמשך אנו מגלים ששאול הבטיח פרס לאיש שיתייצב אל מול גולית (פסוק כה, למשל). אילו העריך שאול שסיכוייו לנצח במלחמה טובים, הרי שלא היתה לו סיבה מיוחדת להלחץ (כי אם אין ברשותו לוחם מתאים, הוא עדיין יכול לדחות את הצעת גולית ולצאת מזה כמנצח). סביר להניח כי לשאול היה מושג לא רע לגבי היכולות של טובי לוחמיו, ולכן עצם זה שבכל זאת חיפש מתנדב מתאים, עשוי להוביל למספר מסקנות (חלקן מנוגדות) א. היו לו לוחמים שיכלו להוות יריב שקול לגולית, אבל הם לא מיהרו להתנדב (אולי אפילו בתקווה שהפרס המוצע עוד יעלה); ב. הוא העריך את סיכוייו כגרועים, הן בקרב הביניים והן במלחמה (במקרה כזה, איום העבדות נתפש כודאי, והמעט שביכולתו לעשות זה למזער נזקים); ג. הוא דוקא העריך את סיכוייו לנצח במלחמה כטובים, אבל היה שווה לו לנסות ולמצות את אופציית קרב הביניים ולתקוף רק במקרה של הפסד (לא כל כך מסתדר עם מה שקרה בפועל). הכתוב מצדד באפשרות ב' ("כד וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, בִּרְאוֹתָם אֶת-הָאִישׁ; וַיָּנֻסוּ, מִפָּנָיו, וַיִּירְאוּ, מְאֹד"). גם לגבי התהיה שבמשפטך האחרון אני יכול רק להעלות ניחושים. בכל זאת, הייתי מתייחס לכמה אפשרויות: א. האופן שבו התמקמו המחנות זה מול זה, אולי איפשר לכל צד לראות היטב את אויביו. אנשים בגודל של גלית בולטים לעין (שאול, לדוגמא, היה משכמו ומעלה גבוה מכל העם). ב. העסק נמשך די הרבה זמן. בין לבין התרוצצו באיזור נערים רועי צאן, כמו דוד, שתפקדו על תקן של מערך לוגיסטי. מן הסתם יצא להם לבחון היטב את מחנות היריבים, ולדווח. ג. לפי הכתוב בפסוק כד (ר' לעיל) , גם אם גולית לא ידע אפריורי שאין בישראל גורילה כדוגמתו, הרי שאחרי יום-יומיים הוא כבר היה אמור להבין את הפרינציפ (למרות שזה עדיין לא עונה לגמרי על שאלתך). ד. "לג וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-דָּוִד, לֹא תוּכַל לָלֶכֶת אֶל-הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה, לְהִלָּחֵם, עִמּוֹ: כִּי-נַעַר אַתָּה, וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה מִנְּעֻרָיו". כיצד ידע שאול שגולית איש מלחמה *מנעוריו*? אפשרות אחת: הוא אמר זאת לשם מליצה. האפשרות האחרת (שהיא גם הניחוש שלי): הוא כבר שמע על גולית הרבה לפני כן, ואולי אף פגש בו בעבר. שמעם של לוחמים כמו גולית הלך מן הסתם למרחוק (כמו בדוגמא של ענקי קריית ארבע), ואם לישראל היה סנטר מאותה ליגה, גם הפלישתים היו יודעים עליו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
דיסקליימר: כל ההשגות שאני מציג כאן הן בגדר מדרש ביתי מאולתר. לכשתצא השבת, מן הסתם יתוספו לדיון אחדים מחברינו המלומדים וישכילונו דעת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שיהיה שכר להתיחסות למקבילה הספרותית המפורסמת לעניין קרב הביניים והיא התרבות היוונית (הקרב בין אכילס והקטור אצל הומרוס). ההקבלה הזאת, קודם כל מסבה את תשומת הלב לערך ההיסטורי של סיפורי התנ''ך, שכן הפלישתים התייחסו בצורה כזאת או אחרת לחוג התרבות היווני מיקני-אכאי שיצר את הסיפורים הללו. תובנה שנייה היא שדו-הקרב הזה היה יותר קרוב לתימה של הספורט מאשר לתימה של המלחמה. המלחמה על טרוייה לא הוכרעה ע''י הקרב בין הקטור לאכילס. קרב הביניים שימש מעין פרולוג ספורטיבי של הקרב עצמו ומטרתו היתה תעמולתית ומוראלית (ל''חמם'' את הלוחמים לקראת הקרב). שלישית, אין ספק בדבר עליונותם הצבאית של הפלישתים, והתנ''ך מפרט אותה במונחים טכנולגיים (חרשות הברזל) הנראים משכנעים למדי כנגד הטיעון שמדובר בפיאור המנצחים פוסט-פקטום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הפלישתים התייחסו בצורה כזאת או אחרת לחוג התרבות היווני מיקני-אכאי" כדי להצדיק את הטענה הזאת, צריך להראות שקרב-ביניים הוא לא תופעה נפוצה גם בתרבויות אחרות. יש מומחה בקהל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנת את שוקי שמאל. הוא לא ביסס את הטענה על קשר בין הפלשתים ליוונים על תופעת קרב הביניים. ולכן הבדיקה שהצעת לא רלווטית לכאן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אם שוקי רוצה לטעון שהעובדה שהתנ''ך מראה קשר כזה תורמת לאמינות התנ''ך כספר היסטוריה, הוא צריך להראות אותו דבר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל שוקי לא טען גם את זה. הוא טען בפשטות שקשר כזה קיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והוא טען שההקבלה בין קרבות הביניים בשתי התרבויות מסבה את תשומת הלב לערך ההיסטורי של סיפורי התנ''ך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקשר בין הפלישתים לחוג התרבות האיגאי הוא א. מסובך, עקלקל ואופי הקשר שנוי מאוד במחלוקת. לא כדאי להכנס לזה. ב. יש לו עדויות ארכיאולוגיות גם מחוץ לתנ"ך (בתנ"ך חשוב למשל על סרני פלישתים מול הטירן היווני). תאורי הפלישתים בתנ"ך (חרושת הברזל, משטר ערי המדינה, פולחן דגון) שיש להם סימוכים חוץ תנכיים, הם עדות לכך שאלה המתעקשים שהתנ"ך הוא ספר תיאולוגי שכל המתואר בו הוא היפוכה של המציאות ההיסטורית או חסר אמינות לחלוטין, שוגים. בכל אופן דו-קרב כמבוא לקרב הוא תופעה נדירה למדי. למעשה אלו שתי הדוגמאות היחידות שאני יכול לחשוב עליהן כרגע. כדי לעבות את העלילה מערבבים אותו עם שלוש תופעות קרובות ונפוצות יותר : א. קרב בין קבוצות לוחמים נבחרים כחלק מלוחמה שהוא תופעה מוכרת בלוחמה פרימיטיבית (אצל המאורים הפולינזים למשל). תחרויות וקרבות אבירים בימה"ב. ב. קרב בין קבוצות לוחמים נבחרים כתחרות ספורטיבית. למשל הקרב על הבריכה שבו נהרג אחיהם הצעיר של בני צרוייה ("ישחקו הנערים לפנינו"). ג. הדו-קרב (דואל) ה"מודרני" שכבר איבד כמעט כל הקשר מלחמתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק כדי להסיר ספק: אני לא מאלה המתעקשים שהתנ"ך הוא ספר תיאולוגי שכל המתואר בו הוא היפוכה של המציאות ההיסטורית או חסר אמינות לחלוטין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההצעה להשוות עם כתבי הומרוס בהחלט מעניינת. ובכן: בשיר השלישי, לאחר עבודת שכנוע נוקשה, פאריס (אלכסנדרוס) נאות לדו-קרב עם מנלאוס (בעלה המקורנן של הלנה), כדי לישב את המחלוקת האישית ביניהם. הקטור אחיו יוצא ומכריז את ההצעה באוזני האכאים והטרויאנים. המנצח יקבל את הלנה ואוצרותיה, וכל האחרים (פרט למנוצח) ישובו בשלום לבתיהם. כשמנלאוס נענה להצעה, "ככה שח; וישישו הטרויים וגם האכיים, יען כי אמרו, כבר הקיץ הקץ על מלחמת הדמים." (התרגום של טשרניחובסקי; מפאת אורכו, ומאחר ולא מצאתי לינק אליו, נסתפק בתרגום לאנגלית: קרב הביניים אכן נערך, ואלמלא התערבותה של אפרודיטה לחלץ את פאריס כשכבר עמד על סף התבוסה, אודיסאוס היה מגיע הביתה הרבה לפני...). בשיר השביעי, הקטור כבר יודע שהאלים הסכסכנים גמרו אומר שהמלחמה תמשך עד שאחד הצדדים יחוסל. הוא מציע דו-קרב שמטרתו תהילה למנצח. הוא רק טורח לציין כתנאי שהלז יעשה חסד עם גופת המפסיד. בשיר השלישי מדובר בהצעה הדומה מבחינת המבנה להצעת גולית. זה לגמרי לא ספורט, כי אם פתרון קונסטרוקטיבי ליישוב הסכסוך במחיר דמים מינימלי (על חטאו של פאריס הרי מישהו חייב לשלם בחייו). יש בכך משום חיזוק לטענתי בעניין יעודו המקורי של קרב הביניים. בשיר השביעי מדובר בדו-קרב "ספורטיבי", אולם גם כאן התנאים מוצהרים ומסוכמים מראש. אף אחד מהצדדים אינו מתכנן מראש להפר את ההסכם במידה שהעניינים יתפתחו בצורה שאינה רצויה לו. ליוונים אכן היתה מסורת של התמודדויות ספורטיביות (כולל קרבות מהסוג הנ"ל). בהחלט סביר שאולי גם הפלישתים שמרו על מסורת דומה. פחות סביר להניח שמסורות כאלה היו מקובלות גם על העמים היושבים בארץ (פרט, אולי, לפניקים). מאחר ותורת משה התנגדה בתוקף לדברים כאלה, קשה לי להאמין שהעברים היו מוכנים לקיים דו-קרב "לחימום האוירה" בלבד (כזכור, שמואל הנביא היה אז עדיין בחיים, והיווה סמכות רוחנית ומדינית אפילו לגבי שאול) 1. באשר לעליונותם הצבאית של הפלישתים, אני מניח שהנושא מורכב. אני לא כל כך מעוניין להכנס לזה, ולכן אסתפק בסברה שכל קמפיין עמד בפני עצמו. שאול לא היה יכול לגייס את כל העם למלחמה בפלישתים באזור נחלות בנימין ויהודה, בשל הצורך להשאיר מספיק לוחמים בנחלות אפרים, נפתלי, עבר-הירדן וכו' כדי להבטיח שהעמונים, החיתים, היבוסים ושאר אבותיהם של צחי ומאיר, לא ינצלו את המצב ויפשטו על נחלות ישראל שבגבולם. לפלישתים היו מן הסתם אילוצים דומים. בעיית הלגיטימציה של בית דוד היא עניין מרכזי בתאורי אותה תקופה, ומגמתיות הטקסט כשהוא מטפל באספקטים מסויימים מוסכמת (ככל הידוע לי) על המיינסטרים של חוקרי המקרא. אפולוגטיקות וקוסמטיקה פוסט-פקטום (אם בכלל היה "פקטום") נתפסות כחזון נפרץ. 1 יש בכך משום תשובה חלקית לתגובה 335628 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה. עכשיו אחזור על השאלה ששאלתי אי-שם במעלה הפתיל: האם אתה יכול לתאר מלחמה מודרנית נפתרת כך? אם לא, מה נשתנה ומתי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי כאשר כלי הנשק המודרנים הפכו את יכולתיו הפיזיות של הלוחם הבודד לזניחות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אני חושב שגם בימי קדם זה היה נדיר יחסית, והתאים למצבים מאד ספציפיים. ב. כיום מיומנות "הירידה מהעץ" מפותחת יותר. כששני הצדדים מכירים בכך שכדאיות הלחימה מפוקפקת מבחינתם, כבר מוצאים איזו נוסחת פשרה שתאפשר לכל אחד לנפנף ב"השג" כלשהו. נשמע מוכר? ------------- בהרהור נוסף: הפלישתים בסיפור התנ"כי מצטיירים כתוקפן (אילו נשארו בסרניהם, מן הסתם כל הטררם היה נחסך). אולי יש בזה כדי להקנות תוקף מוסרי לזינוב בהם בשעת מנוסתם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנחנו מאוד מיומנים בציור הפל(ש)תינ(א)ים בתור התוקפן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה סתם להשמיץ? אנחנו מאד מיומנים בציור *כל אחד* בתור התוקפן. מה אתה מתגולל עלי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מדויק. הצבים, למשל, אינם נחשבים לאנטישמים מובהקים, אפילו לא אצל הרמב''ם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז אני מבין שפיספסת את הפרק עם ההתעללות של לאונרדו ורפאל בשיילוק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התכוונתי לצבי ים. איפה כבר רואים צבים אחרים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנשים נעשו קצת יותר מתוחכמים? היה פעם איזה סיפור מד"ב (בטח יותר מאחד) שבו מלחמות נפתרו על לוח השחמט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. חרמפפפ. 2. בעצם מה שהוצע ע"י הפלישתים היה הסכם כניעה, כשהקרב עם גוליית אמור רק לספק את עלה התאנה המוסרי-מדיני לשאול. הוא קיוה בכ"ז להופעה קצת יותר מכובדת מול מוחמד עלי הפלישתי אבל לא האמין באמת אי שם מתחבא רוקי בלבואה יהודי. 3. בטח גם על יש לומר חרמפפפ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2. ומה רע עם: "יאללה תכנעו ותהיו עבדים שלנו ולא נכסח לכם את הצורה"? (חוץ מזה שעוד לא המציאו את אללה אז; השגיאות בעברית, אגב, זה כי הוא פלישתי) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רק את אללה עוד לא המציאו אז. גם את הפרטקשן לא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו טוב. כנראה גם אני עוד לא המצאתי את הדייקנות... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה כמה פרקים לפני הסיפור עם נבל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, מציון יצאה תורה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2. אני מניח שהסיטואציה לא היתה כזאת פשוטה. לא כל העם היה הופך ל"עבדים" במובן הפשוט של הדוד תום, אלא שסמכויות שלטון מסויימות היו נשארות בידי השליט המקומי, שכן כך קל יותר להטיל מרות על העם הנכבש. לצורך זה, שאול לא יכול להכנע ללא קרב כלשהו, לפחות סמלי. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |