|
טוב, עכשיו כשאני חושב על זה, זה כל כך אנקדוטלי שזה אפילו לא חיזוק לטענה (וכדי שלא יצא שאני משמיץ את גולד, צריך לציין שזה מהזיכרון, של מאמר מתורגם שקראתי לפני שמונה עשרה שנה בערך, ואני לא בטוח איך הוא הציג זאת שם). בכל אופן, הוא מספר על ביקור שלו בבית קברות מלפני מאתיים שנה או יותר, ועל מצבה אחת שם שמספרת על חמישה אחים שנספו בתוך שבוע במגיפה כלשהי. על המצבה נחקק שיר נוגע ללב שהוקדש לילד הקטן. הורים שכתבו שיר כזה, אומר גולד, לא יכול להיות שנכתב על-ידי אנשים בעלי אכפתיות נמוכה. למה זה לא חיזוק? כי גם אם זה מראה על יחס אוהב במיוחד לילד ההוא, זה רחוק מללמד משהו כללי. בוודאי אפשר למצוא היום אנשים שכותבים הספדים נרגשים לחיות מחמד אהובות; האם אפשר להסיק מכך שגורם אומללות ניכר בחברה שלנו הוא מותם התכוף יחסית של חיות מחמד?
אני מסכים עם ד.ק.: יש יותר פוטנציאל להבין את התמונה מתוך מבט על ארצות העולם השלישי היום.
|
|