בתשובה לדובי קננגיסר, 19/05/05 9:12
 |
|
 |
||
|
||||
 |
דובי, גם אני הגדרתי את דברי בקריצת עיין כתאורית קשר. ברור שהמציאות מורכבת הרבה יותר. אינני מאמין שיש התארגנות מודעת "לתפוס את השלטון". אבל טבעי שרוצים להשפיע (לטובה, כל אחד על פי עמדותיו). אין ספק שהתקשורת משתתפת השתתפות אקטיבית במשחק הפוליטי. את המושג "תקשורת לוחמת" לא אני המצאתי. החלשת השחקנים האחרים באמצעות הכפשה גורפת, מחזקת את כוחה היחסי של התקשורת. האם יש כוונה פלילית? לחלק מהעתונאים יש ולחלק אין. בכל מקרה כוונה פלילית קשה להוכחה. (גם במקרה של שחיתות) א. אני משתמש במושג ממסד ככינוי לקבוצת אנשים בעלי עמדות כח במימשל או בחברה. אני חושב שקבוצת העיתונאים הבכירים בישראל, היא בהחלט ממסד. לא משנה מה תהיה ההגדרה המדויקת של "בכירים". ההגדרה תקבע רק את גודל מעגל הכוח - כך או אחרת מדובר בעשרות אנשים בלבד. ברור שיש תחרות וברור שיש הבדלי עמדות ואינטרסים. זה תמיד כך בכל ממסד. אבל תמיד יש גם מחנה משותף גדול. ב. "להוביל" בהקשר התקשורתי פרושו להציג את את המציאות על במה כזאת, להשתמש בתפאורה כזאת ולנגן מנגינת רקע כזאת, שאין לאורך זמן לפוליטיקאי ברירה אלא לשחק את התפקיד שהתקשורת מעוניינת שישחק. אוי למי שמסרב (ביבי נתניהו) או למי שהתקשורת הריצה אותו והוא לא סיפק את הסחורה (אהוד ברק) ג. חה חה חה. אולי כדאי שתשלח את הבדיחה הזאת במייל לברלוסקוני או לפוטין. הם יעשו במכנסיים. ד. הציבור מבין שהעתונאים הם סוג של פוליטיקאים. ה. דובי, אני מתיחס רק לכוכבים. למה מגלומניות? אתה לא רוצה להשפיע? למה שעורך מעריב לא ירצה להשפיע? אתה חושב שיש לו רגשי נחיתות מול הפוליטיקאים? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כולנו רוצים להשפיע. לרצות להשפיע זה לא דבר רע. החלשת השחקנים האחרים באמצעות הכפשה גורפת מחלישה גם אותך, משום שאתה הופך לשחקן בעל כוח הרסני, ולא בעל כוח בונה. קצת קשה לקדם אג'נדה כשאתה לא מסוגל לעשות שום דבר קונסטרוקטיבי. א+ב. איפה הציבור בכל הסיפור הזה? ג. וואו. הפלת אותי מהכסא. רוסיה ואיטליה, שתי דמוקרטיות למופת, ממש. טוב שלא הבאת את ברית המועצות כדוגמא לכוחה של התקשורת. ד. אז הציבור טועה. ה. הכוכבים מהווים אחוז זוטר מכמות הטקסט שמופיעה בעיתון, וההשפעה שלהם, בסופו של דבר, מועטה. מגלומניות לא משום שאדם רוצה להשפיע, אלא משום שהוא חושב שהוא לבדו יהיה מסוגל לכלוא את הציבור, למרות שיש חלופות לכלי התקשורת שבידיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבין מתגובתך ששורש המחלוקת ביננו הוא במידת הפלורליזם המיוחס לתקשורת בישראל. אתה תופס אותה כפלורליסטית ונאמנה לאתוס האוביקטיביות, ואני תופס אותה כקוהרנטית ומגויסת לטובת סדר יום פוליטי. מעניין אם יש מחקרים של מלומדי תקשורת או אנשי מדע המדינה, המציעים שיטות למדידת קוהרנטיות השיח התקשורתי ביחס למגוון עמדות הציבור. אולי משחו כמו אנטרופיה יחסית. א. צריך לבצע קוונטיזציה של עמדות הציבור בענינים השנויים במחלוקת פוליטית למספר סופי של עמדות. ב. לבצע סקר למדידת שעור התמיכה הציבורית בעמדות השונות. ג. למצא קבוצות של עמדות היוצרות חלוקה של קולות המשתתפים. ד. אפשר לאחר נורמליזציה לתרגם כל חלוקה כזאת ביחד עם מניין הקולות למרחב הסתברות. ה. עבור כל חלוקה כזאת ועבור כל נישה תקשורתית צריך "להשיג" מפקד עמדות של כלי התקשורת. (כיצד ניתן לקבוע באופן אוביקטיבי האם מאמר או כתבה או התבטאות או הרמת גבה תומכים או מחזקים עמדה פוליטית באופן מניפולטיבי, או מציגים מציאות אוביקטיבית זאת אינני יודע) ו. לאחר נורמליזציה של המפקד חישוב האנטרופיה היחסית הוא עניין טכני. אולי משהו מכיר משהו דומה לזה או נסיון בשיטה אחרת לקבוע את מידת הפלורליזם של התקשורת? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא צריך לחשוב שהם אובייקטיביים, אני רק צריך לדעת מה המטרה המרכזית של הארגונים הללו: להרוויח כסף. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |