|
איבדת אותי בסעיף שתיים. התקשורת אינה מנסה (ואינה יכולה לנסות) להוות חלופה שלטונית. היא כן מנסה להוות אופוזיציה מתמדת לשלטון. במקור, זה היה משום שרק כך ניתן לקיים דיון ציבורי מתמשך במדיניות הממשלה. כיום, זה משום שזה יותר מעניין לספר את הדרעק מאשר את הטוב.
לגבי סעיף אחת - טענתי זאת במאמר שלי. לא שהיה יותר טוב אז, פשוט הכל נראה טוב יותר בעיתון. והיו לכך השלכות: הייתה בושה, ומעשי שחיתות, כאשר נעשו, נעשו במחשכים, וכאשר נחשפו, אם נחשפו, הם הוקעו בידי כל ולא ניתן היה לחמוק מעונש ציבורי (רבין בכהונתו הראשונה כראש ממשלה הוא הדוגמא הקלאסית). כיום השחיתות נראית כנורמה ציבורית, ואדם יכול להתגאות בפני מרכז המפלגה שלו על המינויים הפוליטיים הרבים בהם זיכה את בוחריו. שלטון החוק הופך לבדיחה מתגלגלת, והתוצאה היא שכולנו סובלים הרבה יותר, גם אם מבחינה אמפירית-כמותית, יש אותה מידה של שחיתות בשלטון.
אם נניח שגם כיום וגם בעבר 50% מהפוליטיקאים היו נגועים בשחיתות, הרי שפעם חשבנו ש-90% מהם ישרים, ואילו כיום אנו מאמינים ש-90% מהם מושחתים. אם נקשר זאת לסקר שערכנו לאחרונה באייל בנוגע לאופיה המועדף של מערכת הצדק: מוטב לתת אמון ב-40% מושחתים שטרם נחשפו, מאשר לחשוד לחינם ב-40% שלא עשו דבר לאיש.
|
|