בתשובה לדובי קננגיסר, 09/05/05 18:34
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ציטטתי: "(אייכמן) הכריז לפתע בהדגשה רבה שהוא חי כל חייו על-פי העקרונות המוסריים של קאנט, ובמיוחד על-פי ההגדרה הקאנטיאנית של מושג החובה. לכאורה היתה זו הצהרה מבישה, וגם לא מובנת, מפני שפילוסופיית המוסר של קאנט קשורה קשר הדוק לכושרו של האדם לשפוט, מה שמוציא מכלל אפשרות צייתנות עיוורת (לחוקי גרמניה הנאצית). הקצין החוקר לא התעמק בשאלה, אבל השופט יצחק רווה, מסקרנות או מזעם על שאייכמן מעז לקשור את שמו של קאנט לפשעיו, החליט לחקור את הנאשם. ולהפתעת הכול, אייכמן יצא בהגדרה נכונה פחות או יותר של הציווי הקטגורי: 'בהערה שלי על קאנט התכוונתי לומר שעקרון הרצון שלי חייב תמיד להיות כזה שיוכל להפוך לעיקרון של חוקים כלליים'. בהמשך החקירה הוסיף שהוא קרא את 'ביקורת התבונה המעשית' של קאנט" (חנה ארנדט, "אייכמן בירושלים – דו"ח על הבנאליות של הרוע", תש"ס 2000, בתרגומו של אריה אוריאל, עמ' 145-146). עד כה הדברים שצוטטו על ידי למעלה, ולהלן ההמשך הישיר שלהם, שלטענתך הבלתי מצוטטת משום-מה: "ארנדט מבקרת את האופן שבו ויתר אייכמן על הציווי הקטגורי, ומסבירה מדוע בהכרח *אי-אפשר* לפעול על-פי הפילוסופיה של קאנט בד-בבד עם ציות עיוור לשלטון", רק שככל הנראה התעצלת לקרוא את המשך דבריה שם ברצף. וכאמור, להלן ההמשך הישיר של המובאה שלי בעברית: "בהמשך החקירה הוסיף שהוא קרא את 'ביקורת התבונה המעשית' של קאנט'. הוא הסביר שמהרגע שבו הוטל עליו לבצע את 'הפתרון הסופי', הוא חדל לחיות על-פי עקרונות קאנטיאניים, שהוא ידע זאת ושהוא התנחם במחשבה שהוא כבר 'לא אדון למעשיו', ושהוא לא מסוגל 'לשנות דבר'. מה שאייכמן לא אמר בבית המשפט הוא שבאותה 'תקופה של פשעים שקיבלו הכשר חוקי של המדינה', כפי שהוא עצמו קרא לכך כעת, הוא לא זנח ממש את הנוסחה של קאנט מאחר שהיא לא ישימה עוד, אלא עיוות אותה לומר: פעל כאילו עקרונות פעולותיך זהים לעקרונות המחוקק או לחוקי המדינה – או, לפי ניסוחו של האנס פראנק ל'צו הקטגורי ברייך השלישי', שאפשר שאייכמן הכיר: 'פעל בצורה כזאת שהפיהרר, אילו ידע על פעולתך, היה תומך בה' ('הטכניקה של המדינה', 1942, עמ' 15-16 – בהערה). קאנט, כמובן, לא התכוון מעולם לומר דברים ברוח זו; להפך, לדידו כל אדם היה מחוקק מרגע שהתחיל לפעול: בשימוש ב'תבונה המעשית' שלו מצא האדם את העקרונות שיכולים וחייבים להיות עקרונות חוק. אולם *נכון הדבר שעיוות הלא-מודע של אייכמן עולה בקנה אחד עם מה שהוא עצמו כינה הגירסה של קאנט 'לשימוש ביתי של האיש הקטן'. בשימוש הביתי הזה, כל שנותר מרוחו של קאנט הוא הדרישה שהאדם יעשה יותר מאשר רק לציית לחוק, שהוא ירחיק מעבר לציות גרידא ויזהה את רצונו שלו עם העיקרון שמאחורי החוק – עם המקור שממנו נבע החוק. בפילוסופיה של קאנט, המקור הזה הוא התבונה המעשית; בשימוש הביתי של אייכמן בו, זה היה רצונו של פיהרר.* הרבה מהיסודיות הדקדקנית להחריד בביצוע 'פתרון הסופי' – יסודיות שבדרך כלל נראית למשקיף כגרמנית טיפוסית, ולא כתכונתו של הביורוקרט המושלם – מקורה ברעיון המוזר, המקובל מאוד בגרמניה, שלהיות שומר חוק אין פירושו רק לציית לחוקים, אלא לפעול כאילו האדם עצמו הוא המחוקק של החוקים שהוא מציית להם. מכאן האמונה הפנימית שאין להסתפק בפחות מפסיעה אל מעבר לדרישת התפקיד. "יהיה אשר יהיה תפקידו של קאנט ביצירת המנטליות של 'האיש הקטן' בגרמניה, *אין שמץ של ספק שבמובן אחד אייכמן אכן מילא אחר מצוותו של קאנט: חוק הוא חוק, ולא יכולים להיות לכך יוצאים מן הכלל.*". כך ארנדט בדבריה המלאים בעמ' 145-146, ואלה מתבהרים ביתר שאת כאשר קוראים מתחילת דבריה שבראשית הפרק על תפקיד המילוי אחרי מצוות החוק של אייכמן, משם אצטט עד לקטע המצוטט על ידי לראשונה: "ההזדמנויות של אייכמן להרגיש כמו פונטיוס פילאטוס היו רבות, וככל שנקפו החודשים והשנים הוא איבד כליל את הצורך להרגיש בכלל משהו. אלה היו פני הדברים, זה היה החוק החדש של המדינה, המבוסס על צו הפיהרר; כל מה שעשה הוא עשה, למיטב הבנתו, כאזרח שומר חוק. הוא מילא את חובתו, כפי שאמר למשטרה ולבית המשפט שוב ושוב. הוא לא רק ציית לפקודות, הוא גם ציית לחוק. לאייכמן היה חשש מבולבל שיכולה להיות כאן הבחנה חשובה, אבל לא ההגנה ולא השופטים דנו איתו בכך. המטבעות השחוקים של 'פקודות מגבוה' מול 'מעשי המדינה' הוטלו הלוך ושוב; הם שלטו בדיון כולו בעניינים אלה במשפטי נירנברג מסיבה אחת בלבד, והיא שהם יצרו אשליה שאפשר יהיה לשפוט את החסר-תקדים לחלוטין על-פי התקדימים והסטנדרטים שנלוו אליו. אייכמן, על כישוריו השכליים הצנועים למדי, היה ללא ספק האיש האחרון באולם בית המשפט שניתן היה לצפות ממנו שיקרא תיגר על המושגים הללו ויפרוץ דרך בעצמו. ומאחר שנוסף על מילוי מה שנתפס בעיניו כחובותיו של אזרח שומר חוק, הוא גם פעל על סמך פקודות – תמיד דאג להיות 'מכוסה' – הוא התבלבל לחלוטין, ולבסוף הדגיש לסירוגין את המעלות ואת החסרונות של משמעת עיוורת, או 'משמעת של גוויות' – Kadavergehorsam – כפי שהוא עצמו כינה זאת. "הסימן הראשון לכך שאייכמן מבחין במעורפל שבכל העסק הזה מעורב משהו מעבר לשאלה של חייל המבצע פקודות פליליות בעליל מעצם טבען וכוונתן, הופיע באחת מחקירות המשטרה, כאשר הכריז לפתע בהדגשה רבה שהוא חי כל חייו על-פי העקרונות המוסריים של קאנט..." (עמ' 144, פרק 8: "חובותיו של אזרח שומר חוק"). ועד שאני מצטט מספרה של ארנדט, מצאתי אצלי בדש הספר בין כל ערימת הסקירות והביקורות עליו ועל מחברה השנויה במחלוקת חריפה בין הציונים לפוסט-ציונים, את מאמר הסקירה של ד"ר תום שגב ב"הארץ" (לאורך 2 עמודי עיתון גדולים) שהופיע ב-3,3,00 תחת הכותרת "אליליו של אדולף אייכמן" עם פרסום האוטוביוגרפיה של רב-המרצחים הזה. וכך כותב שגב, שכאמור כתב בזמנו את ספרו "חיילי הרשע" על מפקדי המחנות, על-פי עיונו בכתבי אייכמן: "עשרות רבות של מתוך מאות עמודי כתב היד שהניח אחריו הקדיש להגיגים כמו פילוסופיים על מעמדו של האדם ביקום, מול א-לוהים והטבע, על הטוב והרע, הצדק והאמת, המצפון והמוסר. הוא השווה עצמו לסוקרטס וציטט מתוך כתבי קאנט ושופנאואר; לא, כמו התנצל שוב: אין הוא פילוסוף ואין הוא מדען, אך כל אימת שהתפנה היה רוכש לו וקורא ספרי פילוסופיה ומדע. זה תחביבו; אנשים אחרים אוספים בולים" (הקטע הרביעי מתחילת המאמר). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אל תנסה להתחמק על-ידי שתטביע אותי באוקיינוס של מילים. אנשים טענו במעלה הדיון שאייכמן אמר במשפטו שהוא ניסה לפעול לפי העקרונות של קאנט, אבל שמרגע שהוטל עליו להיות שותף לפתרון הסופי, הוא חדל לחיות לפי הציווי הקטגורי. אתה טענת בחירוף נפש שטענה כזו לא מופיעה אצל ארנדט, ואני הוכחתי בפשטות יתרה שהיא כן מופיעה, וכי אתה קטעת את הציטוט בדיוק לפני המשפט המפליל. כל היתר אינו רלוונטי, משום שהדברים של ארדנט אינם מחדשים לנו דבר לגבי מה שנאמר במשפט (הציטוטים מהפרוטוקול שהובאו למעלה כללו את כל המידע הרלוונטי). לא מעניין אותי גם מה מצאת בדש הספר או בדש החולצה. אתה שיקרת במצח נחושה. תתנצל וזהו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |