|
אין לי שום עניין בכל הנסיונות להסביר לי כמה הסנהדרין היתה סלחנית, אני כבר מכירה את כל זה, וכל הסיפור אינו שייך למה ששאלתי ואינו מצדיק את טיעוני הענישה המיוחסים לאל.
משמע, אם כן, עדיין, ואין מנוס - כתיבת שתי אותיות וקשירת שרוכי הנעליים בשבת - עבירות לא תעשה החייבות בעונש. זה עדיין איננו מובן לי כלל, והטיעון כי מזה אלפיים שנה בורא עולם הוא המעניש, וכי לכן הענישה היא מובנת - הוא טיעון מזעזע.
אשר לזה ש"צריך ללמוד" - השאלות ששאלתי, שאלתי אותן כמקרה מבחן. התשובות ידועות לי, אך קיויתי לשמוע דברי טעם, לו פעם אחת (מצאתי ממי). עכשיו סו"ס אגלה לך את האמת: למדתי. לא הרבה כמוך, אבל למדתי - וככל שלמדתי יותר ראיתי פחות הגיון ופחות טעם.
מזעזע, זה כל מה שיש לי לומר, ואני מזועזעת כבר שנים, זה לא התחיל ממך.
האנלוגיה העוסקת בזה הכותב במחשב שבנתניה וזו הקוראת במקום אחר היא, כרגיל, קצת לא לעניין, אבל זה כבר באמת לא משנה. אינני בטוחה שהבנתי, אבל כנראה התכוונת לומר שאתה תמשיך להאמין בדת היהודית כפי שהיא, גם אם אי אפשר להבין למה ה"תורה" טוענת שהאל, או ה"א-ל", עוסק בשטויות במיץ עגבניות ומעניש אנשים על פעולות שלעיתים קרובות הן פעולות הכרחיות. יפה, אין ספק שהטיעון ה*זה* - הוא שישכנע אותי סופית להאמין כמוך.
|
|