 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני באמת ובכנות לא מבין כיצד יכולים להיות עניינים "שלו" אחרי שהוא מת. אני יכול להבין סיבות תרבותיות או רגשיות לייחוס חשיבות לרצון של אדם אחרי מותו, או סיבות כאלה לאמירה שמשהו הוא "שלו", אבל לא את המשמעות הפשוטה של הייחוס הזה. האם זה המקום שהחילונים נופלים בו? האם יש גבול לכמה אדם רציונאלי יכול לחיות ללא מטאפיסיקה, או שהבעיה היא אצלי? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
על זה כבר ענו לך אחרים: כיבוד "רצונו" של אדם הוא, אכן, עניין תרבותי-חברתי. ברור שאותו "רצון" כמבטא פעילות נוירולוגית ספציפית נעלם ואובד גרגע הפטירה (או קודם, כמו אצל גב' שייבו). למען החיים אנחנו ממשיכים להתייחס למה שהיה רצונו של האדם כאילו הוא עדיין עימנו. אני, שעדיין מגלה פעילות מוחית מסויימת, ישן יותר בשקט באשליה שמישהו יכבד את רצוני העכשווי לאחר שהנוירון הבודד שעוד עובד אצלי יירה את היריה האחרונה שלו. איפה נכנסת לכאן מטאפיזיקה? המקום שהחילונים נופלים בו הוא המרצפת השבורה במדרכה מול החנות של מזרע. למה אתה שואל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אם כך תגובה 289801 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, לא נעשה משאל עם לגבי הזכות שלי על חיי ומותי. לא איכפת לי לערוך כזה לגבי חייך שלך, אם זה מה שאתה רוצה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל הפתיל הזה, לא השורה הראשונה. תוותר לי על להסתובב במעגלים. עשיתי את זה עם אחייניתי אתמול (היא למדה ''עוגה, עוגה, עוגה''). זה די מעייף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקיי, נעזוב. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |