בתשובה ליהונתן אורן, 04/04/05 13:36
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אם הרצון שלי לקום בשבע בבוקר היה הווה מתמשך, לא הייתי צריך לשים שני שעונים מעוררים, שכדי להגיע לאחד מהם אני צריך להביא כיסא מהחדר השני ולחפש אותו מאחורי הארגז שמונח על הארון, פלוס בקשה מאמא שלי ששתקשר אלי פעמיים כדי לוודא שקמתי1. מדוע רצון אינו יכול להמשיך להתקיים לאחר שהאדם שהביע אותו הלך לעולמו? במה רצונו של אדם חי חשוב יותר או משמעותי יותר או ממשי יותר מאשר רצונו המוצהר והידוע של אדם שכבר מת? 1 עשיתי את זה פעם. באמת. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
האם יש לך ממש ר-צ-ו-ן להתעורר בשבע בבוקר? או שזה משהו כמו "מלווה חובה מרצון"? אותי לא יספיק להעיר בשעות כאלה אפילו לחץ פיזי מתון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני פשוט לא מבין כיצד רצון מתקיים ללא מישהו שהוא בעל-הרצון. אם אתה יכול להסביר לי, אדרבא. רצון של אדם חי חשוב ומשמעותי כי למילוי או אי מילוי הרצון יש השפעה על האדם. אני לא יכול להשפיע על מת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כך אתה ודאי גם נגד קיום צוואות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מכיר משפחה (לא שלי), שבה הסבא הורה בצוואתו שכל המשפחה המורחבת (נכדים וכולי) תתכנס ביחד בחגים וכך תשמור על קשר. מסתבר שבני המשפחה לא כל כך מסתדרים זה עם זה. כל זמן שהסבא היה חי, הם התכנסו בחגים ע"מ לגרום לו נחת. הוא מת. האם לדעתך יש להם חובה מוסרית להמשיך במנהג זה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא. לדעתי גם בחייו לא היתה חובה מוסרית כזאת, למרות שאם מישהו רצה לעשות לו קצת נחת זה יפה מאד. אבל את רצונו לגבי עניינים שלו1, ולא שלהם, הם כיבדו כבד היטב גם אחרי מותו, ואם לא עשו זאת בית המשפט כפה עליהם. ____________ 1- למשל מה לעשות עם ההון שהותיר אחריו, והאם ברצונו להיקבר או להישרף2. 2- אני יודע, וזאת שערוריה גדולה בעיני. מזל שאישית זה ממש לא מזיז לי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני באמת ובכנות לא מבין כיצד יכולים להיות עניינים "שלו" אחרי שהוא מת. אני יכול להבין סיבות תרבותיות או רגשיות לייחוס חשיבות לרצון של אדם אחרי מותו, או סיבות כאלה לאמירה שמשהו הוא "שלו", אבל לא את המשמעות הפשוטה של הייחוס הזה. האם זה המקום שהחילונים נופלים בו? האם יש גבול לכמה אדם רציונאלי יכול לחיות ללא מטאפיסיקה, או שהבעיה היא אצלי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על זה כבר ענו לך אחרים: כיבוד "רצונו" של אדם הוא, אכן, עניין תרבותי-חברתי. ברור שאותו "רצון" כמבטא פעילות נוירולוגית ספציפית נעלם ואובד גרגע הפטירה (או קודם, כמו אצל גב' שייבו). למען החיים אנחנו ממשיכים להתייחס למה שהיה רצונו של האדם כאילו הוא עדיין עימנו. אני, שעדיין מגלה פעילות מוחית מסויימת, ישן יותר בשקט באשליה שמישהו יכבד את רצוני העכשווי לאחר שהנוירון הבודד שעוד עובד אצלי יירה את היריה האחרונה שלו. איפה נכנסת לכאן מטאפיזיקה? המקום שהחילונים נופלים בו הוא המרצפת השבורה במדרכה מול החנות של מזרע. למה אתה שואל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אם כך תגובה 289801 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, לא נעשה משאל עם לגבי הזכות שלי על חיי ומותי. לא איכפת לי לערוך כזה לגבי חייך שלך, אם זה מה שאתה רוצה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל הפתיל הזה, לא השורה הראשונה. תוותר לי על להסתובב במעגלים. עשיתי את זה עם אחייניתי אתמול (היא למדה ''עוגה, עוגה, עוגה''). זה די מעייף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקיי, נעזוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי קודם כל אנחנו צריכים להבהיר זה לזה מה זה בדיוק "רצון", ומה החשיבות שלו. מהפסקה השניה שלך אני מסיק שהחשיבות שלך ל"רצון" נובעת מתפיסה תועלתנית כלשהי - כלומר, מילוי רצונו של אדם תתרום לאושרו באופן כלשהו, ולכן יש לכך חשיבות. אני רואה ברצון (אם נתעלם שניה מהעובדה שאני שולל את עצם קיומו של רצון חופשי, ולא נכנס לזה שוב) משהו שהוא קצת יותר נעלה מזה. כלומר, כן - יש רצון "בסיסי" יותר. אני רוצה לאכול, למשל, הוא רצון שכזה. אבל כשהרצון מגיע לתחום של ערכים ועקרונות, הרצון כבר אינו קשור עוד באדם הספציפי, אלא בהערכה שאנו רוחשים לדעותיו ועמדותיו של אותו אדם. כאן, היות האדם חי, דומם או צומח כבר לא כל כך משנה: אני אקיים את רצונותיו של אדם X כי אני מעריך את העקרונות שלו וחושב שמן הראוי שהם יקוימו. מכך ניתן להסיק שאדם שלא אכפת לי ממנו או שאני שולל את עמדותיו, לא יזכה ממני ליחס שכזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני עדיין לא ממש מצליח להבין איך זה קשור לרצונו של אדם מת. אני מצליח לראות שתי אפשרויות לחשיבות הרצון שהיה לאדם. הראשונה, מה שאתה אמרת. אתה "מעריך את העקרונות שלו וחושב שמן הראוי שהם יקוימו". אבל כאן זה לא קשור לרצונותיו, אלא לעמדותיו ודעותיו. הרצון שהיה לו הוא מקסימום אינדיקציה למה היו עמדותיו (או אם אתה מעריך את אופיו - לאיזה אופי היה לו). עדיין, החשיבות כאן היא של הרצון שלך. אפשרות אחרת היא לנהוג "כפי שהוא היה רוצה אילו היה חי". זה נראה לי יותר עניין של אשלייה פסיכולוגית: אנחנו לא רוצים להיפרד מאנשים יקרים לנו, ואנחנו מנסים לראות ברצון משהו שיש לו משמעות אקסטרנית לקיום עצמו. האמת היא שאני מופתע שדווקא אתה מעלה טיעונים כאלה (אבל אולי זה מה שחתונה עושה לאנשים? לא ניסיתי). אני מפספס משהו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם לקיים את רצונו של אדם חי תלוי ברצוני שלי (אם הרצון שלו דורש פעולה כלשהי מצידי). מה ההבדל, אם כן, בין רצונו של אדם חי לרצונו לשעבר של אדם מת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל דבר שאתה עושה תלוי ברצונך, ובכל זאת לא כל הדברים שאתה עושה הם אותו הדבר. ההצגה שלך סובלת, לטעמי, דווקא מעודף ספקנות. כאילו אם בכל מקרה אנחנו עושים משהו ''עבור'' הזולת, זה בכלל לא משנה אם הוא חי או מת. אבל בכל זאת יש שם עולם בחוץ, ואני עדיין לא מבין כיצד הרצון מתקיים ללא מישהו שרוצה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי לא "אשלייה" אלא "הוויה" פסיכולוגית של החיים? מילוי רצונו של אדם מת או חולה אנוש משכך את מה ההחיים מדיימנים לעצמם את עצמם מתים או חולים, בעודם חיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מקובל. לצרכי הבהרת עמדתי בתגובה ההיא ''אשלייה'' נראה לי מתאים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם "אשלייה" נראה מתאים, מהי ה"ראליה"? דיון 1665 (אין צורך לפתח) |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |