בתשובה לאורי רדלר, 20/03/05 10:03
 |
|
 |
||
|
||||
 |
תודה על התגובה. לפני הכל, אין לי חשק להיות מעוגן באסכולות למיניהן, ולא להיקרא בשום תואר שיש 'יסט' בסופו. כלומר: אני לא קולקטיביסט ואפילו לא מרקסיסט. כל נאמנות מהסוג הזה עלולה לקבע את המחשבה וליצור תבניות שסופן להירקב. עכשיו בוא נדבר על תגובתך: לפי עניות דעתי, האינדיבידואל שבאדם הוא תכלית נפלאה, אך היא אינה סותרת את היותו יצור חברתי. או, אם תרצה, האלטרואיזם אינו סותר בהכרח את האגואיזם. כלומר: שאיפתו של אדם למימוש עצמי עשויה לבוא לידי ביטוי יחד עם הכרה של שיתוף ואחווה עם הזולת. זה גם אינו סותר את יצר התחרות שבאדם, שאיני מכחישו כלל וכלל. גם מנגנון התחרות מתגלם אך ורק בהקשר של האירגון החברתי. יש בזה מן הדומה לתחרות ספורט, אשר מאבדת את ערכה אם קיימת עדיפות מוגזמת לפרט אחד מן המתחרים (ראה, מכבי בכדורסל). כמו כן, אידיאל התחרות מתגשם במציאות שבה היא הופכת להיות המנוע היוצר של החברה, כשכולם מרוויחים וניזונים ממנה. זה היה תכליתו של הקפיטליזם הקלאסי של תחילת המאה ה-19. אולם, עם התבגרותו של הקפיטליזם, הפכה התחרות לכלי המגביל את הייצור החברתי לא פחות משהוא מעוררו. מה עוד שאידיאל התחרות, המטופח ע"י שכבות גבוהות ושבעות, שימש למעשה למנגנון של רמיסה וגזל. אידיאל האינדבידואליזם היוצר, העצמאי, התגשם כאנוכיות חמדנית שמעוגנת כל כך טוב במבנה של האירגון החברתי, עד שמיטב ה'אינדבידואליסטים' יחתרו לטפחו, לשמרו ואף לחזקו. ולא לחינם הלאומיות- שלא לומר הלאומנות- כל כך מזוהה עם שכבות עשירות בחברות המודרניות. וזה, אגב, בתשובה לדברים שאמרת קודם, שהצביעו על כך שהמדינה היא כביכול גורם לא רצוי ומעיק לגבי הקפיטליסטים. זו אחת האנחות המוטעות שניתקלים בהן עך כל שעל. שטויות... מוסד המדינה מוחזק, מטופח ונתמך ע"י בעלי ההון מפני שהמדינה היא בת בריתם הקרובה ביותר. המדינה היא אמצעי משמעותי בידיהם לחזק ולהשריש את אחיזתם בהון החברתי. על כך, אם תרצה, ארחיב אחרי זה... אתה אומר: "הכלכלה אינה אלא צירוף מלאכותי שאנו עושים לצורך נוחות לסך כל פעולות הפרטים בחברה, הפועלים כל אחד להזין את עצמו." כאן אתה נוגע בשורש המהותי של המחלוקת. מפני שאתה מניח, לפי תפיסת ה'אינדבידואל', כי יסוד החוויה האנושית היא הבדידות שלו. כלומר: אדם הוא קודם כל בינו לבין עצמו, ורק אחר כך הוא איש חברה. מכאן אתה טוען שהחברה היא בעצם מעין כורח מלאכותי המתנגש עם הווייתו האמיתית של האדם. אני מקווה שהבנתיך נכון... רבים מחסידי ה'כלכלה האינדבידואליסטית' משתמשים בהנחת היסוד שראשית כלכלתו של האדם היא בהיותו יצור בודד באיזה יער מיתולוגי (או בכל זירה גיאוגרפית אחרת), ששם הוא התפרנס מפירות יער, ציד וכו'. ולאחר מכן, בגלל איזו תאונה היסטורית, או בשל כורחים כאלה ואחרים, הצטרף אותו זאב בודד אל האירגון האנושי והפך להיות איש חברה. ומאז ועד היום, החברה מהווה מעין גורם מדכא, שזומם כל העת להשתלט לו על היצור הפרטי שלו (כי בחברה, כמו שאתה אומר, אנו אוספים בעצם את התוצרים הפרטיים של כל אחד לתוצר כללי). הקפיטליזם, כך אולי תגיד, שחרר את האדם היוצר, החרוץ, ממילכוד הייצור החברתי ואיפשר לו, בעזרת מנגנון הרווחים הדיפרנציאליים, להנות מתוצרת כישרונו ועבודתו. הייתי רוצה שתגיב על מסכת זו של תיאור, כדי שאוכל להבין היטב את מה שעומד בבסיס תפיסתך. לפי תפיסתי, החברה היא אינה בגדר תאונה, או כורח כפוי, אלא חלק אורגני מהאנושיות, באופן, שוב, שאינו סותר את האינדיבידואליזם. העצמאות אינה נקנית בהכרח בריחוק מחברה, אלא עשויה לא פחות להתממש כשהאדם נטמע באירגון החברתי ואינו רואה בכך איום על נפשו. מכך נובע, שהכלכלה אינו תוצר מלאכותי של אוסף פריטים, אלא התוועדות אירגונית, הנובעת מעצם מהותו וכמיהותיו של האדם, שתכליתה היא לייעל את הייצור, ולהעניק רשת הזנה למען כל פריטי החברה, לפי מערכת הצרכים שלהם (שבחלקה גם נובעת מן האירגון החברתי). הרווח הנובע מן הייצור המאורגן (ועל כך הרי דיבר מרקס), הווה אומר: הערך העודף של הייצור- עליו מתקיים תמיד מאבק מר. את הרווח הזה הקפיטליסטים תמיד מנסים להגדיל, מחד, ולהגדיל את השליטה בו, מאידך. כלומר: הם מנסים להגדיל את הרווח בעזרת ייעול היצור (טכנולוגיה וכו'), וגם, וזו הטרגדיה שלעולם אינה נגמרת, בעזרת הדחתם של כמה שיותר אנשים מהמשאבים החברתיים. כלומר: יצירת עוני והנצחתו. לטעמי, כלכלה שמתעסקת בשאלת הערך העודף, ואינה שמה דגש על חובת ההזנה כללית, היא כלכלה כושלת... תודה לך על ההפניה הנ"ל. אני לומד עכשיו מעט על האסכולה האוסטרית. מעניין... ראוי גם שאוסיף, לסיכום, שאמנם תאוריית ערך העבודה של מרקס היא חלקית, אבל היא אינה שגויה בעיני. ואותו שר אוצר אוסטרי, למרות ההכרזה, לא ממש הפריך אותה. אבל על זה אחר כך... |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
"וזה, אגב, בתשובה לדברים שאמרת קודם, שהצביעו על כך שהמדינה היא כביכול גורם לא רצוי ומעיק לגבי הקפיטליסטים. זו אחת האנחות המוטעות שניתקלים בהן עך כל שעל. שטויות... מוסד המדינה מוחזק, מטופח ונתמך ע"י בעלי ההון מפני שהמדינה היא בת בריתם הקרובה ביותר. המדינה היא אמצעי משמעותי בידיהם לחזק ולהשריש את אחיזתם בהון החברתי. על כך, אם תרצה, ארחיב אחרי זה..." יש כאן שני דברים: א. אתה מבלבל בין קפיטליסט ובעל הון. האחד נוגע לעמדות, השני למצב: קפיטליסט הוא בעל עמדות ליברליות בתחום הכלכלה; בעל הון הוא מי שיש לו כסף רב. לכן, הקפיטליסט יתנגד למעורבות של המדינה בשוק; בעל הון עשוי להתנגד לכך (אם הוא גם קפיטליסט בעמדותיו) או לתמוך בכך, אם הוא לא. בפועל, רוב בעלי ההון במדינות רווחה או מה שמכונה "כלכלה מעורבת" הם בעלי עמדות "קורפורטיביות": הם תומכים במעורבות המדינה כל עוד היא משרתת את האינטרסים שלהם. בין זה לבין הקפיטליזם אין כל קשר. ב. אם אתה סבור שמוסד המדינה "מוחזק, מטופח ונתמך ע"י בעלי ההון", הרי שקל להניח כי תתנגד לפיתוח מוסד המדינה ותתמוך בצעדים לצמצום כוחה והשפעתה – ומכאן, שאתה בעצם תומך בעמדה הקפיטליסטית. וראה גם כאן: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%A4%D7%99%D7%9... "רבים מחסידי ה'כלכלה האינדבידואליסטית' משתמשים בהנחת היסוד שראשית כלכלתו של האדם היא בהיותו יצור בודד באיזה יער מיתולוגי (או בכל זירה גיאוגרפית אחרת), ששם הוא התפרנס מפירות יער, ציד וכו'." זו אינה עמדתי כלל. אדם הוא יצור חברתי ואין לו אפשרות אלא להתקיים בחברת בני אדם אחרים. גם העמדה הקפיטליסטית היא כזו, ולו מהטעם הפשוט שאין כמעט ערך לפעולתו של האדם הבודד, מעבר להישרדות גרידא, בלי הקשר חברתי-כלכלי. אין זה משנה אם אני פועל בבית החרושת, מהנדס או צייר – לפעולתי יש משמעות וערך רק בתוך הקשר חברתי. ההבדל העקרוני בין עמדתי (ועמדת הקפיטליזם) לעמדות הסוציאליסטיות-קולקטיביסטיות הוא בעקרון הוולונטריות: לפי הגישה הליברלית-קפיטליסטית, החברה צריכה להיות התארגנות המבוססת על הסכמה מרצון (וולונטרית), כשמטרתה העיקרית היא לאפשר לכל פרט את המידה המרבית של חירות. כלומר, החברה היא מסגרת שנועדה לאפשר לפרט במידה המרבית של חירות. בתפישה הקולקטיביסטית, החברה היא יצור לעצמו, בעל מטרות ו"אישיות" הקיים בנפרד מהפרט הבודד, והמטרה העליונה של הפרט אינה חירותו אלא שירות "רצון הכלל". מכיוון שכך, כפייה אלימה (כלומר, לא וולונטרית) של מה ששליטי החברה מפרשים כ"רצון הכלל", על חשבון חירות הפרט, היא צעד כשר ורצוי. הבעייה בתפישה הקולקטיביסטית היא שהיא תומכת לכאורה בדיכוי חירות הפרט. הפתרונות של כל הקולקטיביסטים היו תמיד באמצעות הרעיון שבזמן כלשהו בעתיד יתמזגו רצון הפרט ורצון הכלל ויהפכו לאחד. כלומר, בני האדם ירצו כפרטים מה שרצוי לכלל החברה (כפי שהקולקטיביסטים מפרשים אותו) וכך, בפועל, לא תתקיים סתירה בין חירות הפרט לרצון הכלל. העמדה הקפיטליסטית-ליברלית גורסת שלרעיון זה אין קשר למציאות והוא אינו אלא דרך נוחה למרקסיסט, נאמר, ללכת עם ולהרגיש בלי: לתמוך בעריצות (בפועל ועכשיו) תוך כדי תמיכה נלהבת בחירות הפרט (בתיאוריה וכשהעקוב יהפוך למישור). הליברליזם סבור כי הבל ורעות רוח הוא שניתן יהיה לשנות את אופי האדם מיסודו, כפי שנדרש על פי גישה זו, וכי התוצאה האפשרית היחידה היא עריצות לנצח כנגד אופיו של האדם. לפי הקולקטיביסטים, מצב אידילי זה ייתכן בהחלט. לפי רוסו, הוא אמור להגיע כאשר יוסבר העניין נכונה לכולם, עד שהכל יבינו כי אין למעשה שום סתירה בין רצון הפרט למה שהוא מכנה "הרצון הכללי" או "ההסכמה החברתית". המרקסיזם טען כי מצב כזה ייתכן רק כאשר נעבור ארבעים שנה במדבר תחת דיקטטורה של הפרולטריון, וכל הדור שהותנה להבדלים מעמדיים ורדיפת בצע יגווע מן העולם. אז יגיע הקומוניזם. כפי שמשתקף מדבריך, אתה קרוב יותר לעמדה הקולקטיביסטית, משום שאתה מייחס לחברה מטרות ותכליות ("תכליתה היא לייעל את הייצור..."). האמנם כך? "ראוי גם שאוסיף, לסיכום, שאמנם תאוריית ערך העבודה של מרקס היא חלקית, אבל היא אינה שגויה בעיני. ואותו שר אוצר אוסטרי, למרות ההכרזה, לא ממש הפריך אותה. אבל על זה אחר כך..." זה חלק מעניין מאוד וחשוב מאוד, מאחר ועליו, ניתן לומר, נשען הטיעון כולו. כל הטענות על "ערך עודף" של הייצור, ובעקבותיהם כל הרציונל הסוציאליסטי (היינו, שמדובר ברווח לא כשר שגורף בעל ההון) מבוסס על הרעיון הזה ולכן, יבוא אחר-כך עכשיו: אם הרעיון הזה לא עומד, כל התיאוריה לא עומדת. כלומר, אם תורת הערך של העבודה שגויה, גם תיאורית הערך העודף נופלת, ואיתה נופלת כל התיאוריה המרקסיסטית. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |